תָּנוּ רַבָּנַן: נֵר חֲנוּכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ מִבַּחוּץ. אִם הָיָה דָּר בַּעֲלִיָּיה — מַנִּיחָהּ בַּחַלּוֹן הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה — מַנִּיחָהּ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְדַיּוֹ.
שבת כב ח
בשעת הסכנה מניחה על שולחנו
התלמוד קובע עיקרון : מצות חנוכה על פתח ביתו מבחוץ. השאלה למה דוקא מבחוץ ולא מבפנים?! הרי יותר הגיוני לראות ולהינות מהחנוכיה?! אלא שהעיקרון הוא להאיר דוקא החוצה, תקפיד עם ישראל הוא להשפיע החוצה לאומות העולם, (ראה ליקוטי שיחות של הרבי). אבל כל זה יכול לקרות כשעם ישראל בארצו, שם הוא מהווה ממלכת כהנים וגוי קדוש, ושם יכול להיות באמת אור לגויים. לעומת זאת, ביציאתו לגלות, הרי הוא בזמן של ‘סכנה’ ושם אינו יכול להאיר, לא מבחינה טכנית, בגלל התנאים הבעייתיים של עם ישראל בגלות ולא מבחינה מהותית, כי אף אחד לא רוצה להיות מושפע מעם זר, נרדף ומסכן. ולכן בזמן הגלות מניחה על שולחנו ודיו. כלומר, קיום המצוות, ואורן, היא פנימה, והיא מאבדת את תפקידה של השפעה לאומות העולם, ומהווה עשייה אישית, כעניינו של שולחן שהוא לאכילתו הפרטית של האדם לעומת מנורה שכל מהותה להאיר.