באור

משתפים בפנימיות התורה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים קיט, קל): פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין וגו’, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת פָּלָטִין, וְהָיָה אוֹתוֹ מָקוֹם אָפֵל, מֶה עָשָׂה, הִדְלִיק נֵרוֹת וּפַנָּסִין לֵידַע הֵיאַךְ הוּא קוֹבֵעַ תִּימִלְיוֹסִים, כָּךְ הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הָעוֹלָם נִבְרָא תְּחִלָּה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין וְעִטְּרָהּ בְּנֵרוֹת וּפַנָּסִין. עַד כָּאן דָּרַשׁ רַבִּי יוּדָן, אֲתָא רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי חָנוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק פָּתַח, פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים, מִפְתַּח פּוּמָךְ לָן הֲוָה נְהוֹרָא, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וגו’.

בראשית רבה ג א

ביאור הפסוק מאת

honya@brancoweiss.org.il

כמות קריאות ביאור 81

נלקח מספר: שם משמואל

האורה נבראת תחלה

במד”ר ריש פ’ ג’ ר’ יהודה אומר האורה נבראת תחילה משל למלך שבקש לעשות פלטין והי’ אותו מקום אפל מה עשה הדליק נרות ופנסין לידע האיך הוא קובע תילמיוסים כך האורה נבראת תחילה, ור’ נחמי’ אמר העולם נברא תחילה משל למלך שבנה פלטין ועטרה בנרות ופנסין ע”כ. וכבר אמרנו שאין לדבר במעשה בראשית, רק כמו שהוא בעולם כן הוא בשנה ונפש, ובשנה ונפש הוא בגדר כבוד מלכים חקור דבר, ויש לפרש שבנפש אדם שייך נמי מחלוקות זו, אם ההארה אלקית מוקדמת לעשיות ועבודת האדם, או עבודת האדם מושך עליו ההארה אלקית, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ושניהם אמת שמבלעדי הארה אלקית אין אדם יכיל לעשות מאומה, וכן הוא בא”ע ופי’ בזה את הכתוב ולו נתכנו עלילות, ומפורש בדברי האר”י ז”ל כי כל אתערותא דלתתא מוקדמת לו אתערותא דלעילא, אך בעבודת האדם מושך עליו הארה אלקית ביתר שאת, ומחלקותם אם ההארה המוקדמת חשובה יותר באשר באשר היא מוקדמת ובלעדה לא נוכל לעשות מאומה וגם אין בה תפיסת יד האדם וא”א להיות מזה יניקת ושליטת חיצונים, ומר אמר שההארה שאדם מושך עליו במעשיו חשובה יותר באשר זה בא ע”י זכות האדם במעשיו, ולתכלית זה באה הנשמה לעוה”ז כדי שתזכה ותאכל מפרי מעשיה: חוי”ל בשנה נמי שייך מחלקותם, דהנה בשבת כולהון מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שרותא דצלותא, וידוע דשמור מדת לילה וזכור מדת יום, וזכור הוא במעלה עליונה יותר, וזכור הוא דכורא ושמור הוא נוקבא כדאיתא בזוה”ק, ושמור הוא רק להיות כלי לקבל ההארה האלקית שהיא הנשמה יתירה ולשמור את עצמו שלא יהא שוטה המאבד מה שנותנין לו, ובההארה אלקית זו צריך האדם להתעורר עצמו בתורה ובתפלה ובעונג שבת עד שיגיע לזכור שהוא ביום וסעודתא דעתיקא עבדינן, וא”כ מר אמר שההארה אלקית שהיא הנשמה יתירה הבאה לאדם בהכנסת שבת חשיב יותר באשר זה הוא יסוד הכל וכמשל המדרש לידע האיך הוא קובע תילמיוסין שפירושו יסודות, ואף שבעצם הארה זו קטנה משל יום מ”מ קודמת במעלה באשר הוא הראשון ויסוד הכל, ומר אמר דההארה של יום חשיב יותר באשר היא בעצם גדולה משל לילה: