עם לבן גרתי

רש”י :דבר אחר “גרתי” בגימטריא תרי”ג, כלומר, עם לבן הרשע גרתי, ותרי”ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים הקלף הלבן, לפני שכותבים עליו, לפני שמצמצמים אותו ע”י כתיבת אותיות והנחת דיו עליו, פתוח לכל רעיון, לכל אפשרות של כתיבה. לפני הכתיבה, הוא מבטא את הרעיונות הגבוהים שלא נתונים לביטוי (עיין לקוטי תורה לאדמוה”ז שה”ש מו, ג; דרך מצוותיך לצמח צדק, מצוות תפילין ב). מתוך הקלף הלבן, כשמתחילה הכתיבה, מתגלה האות השחורה, שמצד אחד מגבילה ומצמצמת את הבחינה האין סופית של הקלף הלבן, ומאידך נותנת לו כיוון מסוים, ביטוי בעולם הסופי. תפקידה של תורתנו הקדושה והלכותיה הוא להוריד לעולם את הרעיון האין סופי האלוקי ולתת לו ביטוי מוחשי שנוכל לקבל אותו ולהשיגו. לבן הארמי, שבשמו מרמז על תפיסה של דף לבן, חלק, לא כתוב, רצה בגישתו הכוזבת והעקומה “לעקור את הכול” – דהיינו, לבטל את ההדרכה של התורה כדי לחזור לתפיסה “אמונית” תיאורטית פסולה, בלי שום אחיזה בעולמנו המוחשי. תפיסה זו מאוד קרובה לתפיסת הנצרות, שנוטה לבטל לגמרי את הצד המעשי. “LA FOIE” (מצרפתית: “האמונה”), לפי שיטתם, היא הביטוי היחיד. אין אצלם לא מצוות מעשיות, לא תורה שבעל פה ולא פוסקים הלכתיים, אלא רק אמונה מעורפלת, תיאורטית. במילים אחרות – רק את הקלף הלבן, החלק, ולא את הדיו. אבל האבות הקדושים ובפרט יעקב אבינו, בחיר האבות, לא מתבלבלים, לא מושפעים לרגע מההשקפה המעוותת הזאת. אצלם לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, קיום המצוות בפרטי פרטים. לכן, “עם לבן גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי”. גרתי עם מי שדוגל בחיי “דף לבן”, אמוני-תיאורטי, ובכל זאת לא דבקתי בדרכו, וקיימתי מצוות מעשיות, וביטאתי את הצד המעשי של התורה הקדושה.