אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: יָכוֹל יְהֵא אֶתְרוֹג עִמָּהֶן בַּאֲגוּדָּה אַחַת? אָמַרְתָּ, וְכִי נֶאֱמַר ״פְּרִי עֵץ הָדָר וְכַפֹּת תְּמָרִים״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״כַּפֹּת״! וּמִנַּיִן שֶׁמְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְקַחְתֶּם״ — שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה תַּמָּה.
סוכה לה ד
ארבעה מינים שמעכבים זה את זה
ידוע שארבעת המינים נמשלים גם לסוגי אנשים בעם ישראל. האתרוג, בעל הטעם והריח, הוא הביטוי של אנשים שלומדים תורה ועושים מעשים טובים הלולב הוא בעל טעם טוב אך חסר ריח, והוא הביטוי של האנשים הלומדים תורה, אבל מידותיהם לא מתוקנות ההדס הוא נטול טעם אך בעל ריח, והוא הביטוי של האנשים הטובים מבחינת מידות, אך רחוקים מחיי תורה ואמונה והערבה, המין הנחות ביותר, מקביל לאנשים שאין להם לא טעם ולא ריח, כלומר לא תורה ולא מעשים טובים. נשאלת השאלה : מדוע בלי לצרף את הערבה לשאר המינים, אסור לנו לברך על המינים. הרי מדובר במן שאין בו לא טעם ולא ריח ?! וכי אדם שאין בו לא תורה ולא מצוות, לא לימוד ולא מעשים טובים יכול להיות כל כך חשוב לעם ישראל ? אלא אדם שיש לו הכל, עלול להסתפק במה שיש לו, ולאבד את שאיפותיו. אדם שאין בו כלום יכול רק לפתח שאיפות עצומות, ובלשון חכמי הפנים, ספירת המלכות שנאמר עליה “לית לה מגרמא כלום” שואפת לעלות מעלה מעלה (עד כדי להיפגש עם ספירת הכתר).