ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה

ולפי האמור יובן דברי המדרש פרשה ל”ב סי’ א’ שאמר נח על דורו ואני מה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, והדבר יפלא שהרי התורה העידה עליו שהי’ צדיק תמים, ודורו היו רשעים גמורים בע”ז ג”ע ושפ”ד, ומהו ענין השתוות בינו לבינם, ועוד במדרש פ’ ל”א סי’ ט’ קנים תעשה את התיבה מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך. ואינו מובן מה טומאה היתה בו, ומה הי’ ענין טהרת התיבה, אך להנ”ל יובן שמדבר מהנשמות המגולגלות בדור המבול שנתערב בהם חלקי הרע והם היו צריכים מירוק ע”י המבול, וגם נח הי’ צריך מירוק מחמת שכל הנשמות היו כלולות באדה”ר ואליהם תסב אמרתו מה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, היינו שמירוק שלו לא הי’ ע”י יסורי המבול אלא ע”י התיבה: יאך עדיין יש להתבונן מירוק התיבה מהו שאף שהי’ לו טורח מרובה לפרנס את כל בע”ח וגם מה שהי’ כלוא בתיבה י”ב חודש, מ”מ אינו מובן שיהי’ זה מספיק למירוק וזיכוך מחטא הקדום שיתפרד הרע ממנו, ונראה עפ”י מ”ש הזוה”ק שהתיבה הי’ ענין רוחני גבוה מאד, ויש לומר עוד דמה”ט כל בע”ח שהשחיתו דרכם לא קלטתם התיבה, וכענין אמרם ז”ל ירושלים של מעלה אינו עולה אלא הראוי לה, וע”כ יש לומר שחלקי הרע שהי’ דבקים בנח מפאת חטא הקדום לא הי’ יכולים לכנס אתו אל התבה ובהכרח נפרדו ממנו ונשארו בחוץ, וכענין שאמרנו במק”א בטעם מים שנטמאו משיקן והן טהורים שבאשר נתחברו לכלל מי המקוה שהיא טהורה ואין לטומאה מקום במקוה טהרה בהכרח פרחה טומאתן מהן, כן נמי הי’ ענין נח בתבה שפרח ממנו חלקי הרע שהי’ דבקים בו, ולפי”ז יובן דברי המדרש הנ”ל מה קן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך, כי ענין טהרת המצורע שהקן מטהרתו מחמת שטומאת המצורע נדבקה בהמשולחת על פני השדה כמ”ש הרמב”ן שהוא כענין שעיר המשתלח ופרחה טומאתו ממנו, כן הי’ טהרת נח בהתיבה: יאולפי האמור יש לומר דהיינו טעמא דהשומר שבת כהלכתו אפי’ עוע”ז כדור אנוש מוחלין לו, ששבת כל דינין מתעברין מינה וכל חלקי הרע בורחין מפני קדושת שבת לנוקבא דתהומא רבה, וע”כ אדם ששומר שבת כהלכתו שורה עליו קדושת שבת ונצמדת אתו וממילא כל חלקי הרע פורח ממנו וטהור הוא: איתא בזוה”ק שארבעים יום שירד המבול הוא כענין מלקות ארבעים ויש להבין דא”כ ל”ט יום מבעי לי’ סכום שהוא משלים לארבעים, ולמה ירד ארבעים שלימים, ונראה עפ”י מ”ש המהר”ל בספר גו”א בטעם דאתי הלכתא וגרעא לחדא, כי יש באדם ארבעים חלקי הנפש וע”כ נגמר צורתו בארבעים יום ול”ט מהם סובבים לנקודה הפנימית שבו שהוא משלים לארבעים, ונקודה זו בפני עצמה טהורה היא אלא כל זמן שהוא מחוברת לטמא הרי היא טמא שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, וע”כ כתיב בתורה ארבעים מכות שבאמת אחר שחטא נתקלקל כל הארבעים חלקים אך כאשר נטהרו הל”ט חלקים ע”י ל”ט מכות נטהר ממילא גם נקודה הפנימית, עכת”ד, והנה זה ניחא בישראל דהפנימית שלהם טוב אבל באומה”ע שגם הפנימית שלהם משורש נחש אין ענין ל”ט מכות אלא ארבעים שלימים, וע”כ במצרים נמי לקו ארבעים מכות מה”ט: יבולפי האמור יש ליתן טעם אהא דגוי ששבת חייב מיתה, דהנה ידוע דל”ט מלאכות הם תיקונים ובירורים מהל”ט קללות שנתקלקל העולם מחמת חטא אדה”ר, ונראה שמספר ל”ט קללות הוא לעומת ל”ט חלקי האדם שהאדם הוא עולם קטן אבל לעומת נקודה הפנימית לא שייך קללה שאינה נתקלקלת, והיינו אף שבקלקול הל”ט חלקים נחשבת גם היא מתקלקלת כנ”ל, מ”מ אין צריך רק לל”ט תיקונים כנ”ל. ובשבת נאסר הל”ט מלאכות ששבת הוא נקודה הפנימית כי כל שביעי הוא פנימית שש קצוות המקיפין ונתגלה נקודה הפנימית ממילא ולא שייך בירורים ותיקון הל”ט חלקים, ובשמירת שבת מורין שאין שולטין אז הל”ט קללות באשר הוא פנימית ונעשים דבקים בקדושת שבת ומתגלה נמי הפנימית של האדם, וכ”ז הוא בישראל אבל אומה”ע שהפנימית שלהם הוא שורש נחש טוב יותר שלא יתגלה שורש רע זה, ועיין ברמב”ן פ’ אחרי בפסוק את מקורה הערה, כי מקור משחת טוב שלא יתגלה וע”כ גוי ששבת גילה שורש הרע הזה וחייב מיתה: