מברך על היום או על היין?

נראה לבאר את מחלוקת בית הלל ובית שמאי בכך שיש שני צדדים לראות את קידוש הזמן. לקדושת הזמן יש קדושה בפני עצמה. הקב”ה טבע קדושה בבריאה על ידי שביתתו ביום השביעי, ועל ידי כך שקבע בה קדושה, “ויקדש אותו”, יש גם כוח לאדם לקדש את הזמן. כך אנו רואים בקידוש החודש, שלבית דין יש כוח לקבוע מתי ראש חודש ומתי שנה מעוברת, וכוח זה משפיע על הטבע, כפי שאנו מוצאים בסוגיית “קטנה בת שלוש שנים” שבתוליה חוזרים אם בית הדין מעבר את החודש. לדעת בית שמאי, יש עדיפות לקדושה שה’ טבע בבריאה. היא מביאה את האפשרות שהאדם יוכל בכלל לקדש. ולכן יש צורך קודם כך לברך על היום, המקודש מאליו על ידי ה’, ולאחר מכן לקדש על היין בידי אדם. לעומת זאת, בית הלל מדגישים את הכוח שנתן ה’ לישראל לקדש את הזמן. דוגמה לזה היא האפשרות להוציא את השבת מאוחר יותר או לקבלה מוקדם יותר וכו’. לכן בית הלל מדגישים קודם את קידוש האדם על ידי היין ורק לאחר מכן את קידוש היום, שזו קדושת הזמן שה’ טבע בטבע.