אָנֹכִי מָגֵן לָךְ (בראשית טו, א), רַבִּי לֵוִי אָמַר תַּרְתֵּין, וְרַבָּנָן אָמְרֵי חָדָא. רַבִּי לֵוִי אָמַר לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר תֹּאמַר אוֹתָן אֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתִּי שֶׁהָיָה בָּהֶם צַדִּיק אֶחָד וִירֵא שָׁמַיִם אֶחָד, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר לִפְנֵי פַּרְדֵּסוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, רָאָה חֲבִילָה שֶׁל קוֹצִים וְיָרַד וּנְטָלָהּ, וְהֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, הִתְחִיל מִטַּמֵּן מִפָּנָיו, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מַה אַתָּה מִטַּמֵּן, כַּמָּה פּוֹעֲלִים הָיִיתִי צָרִיךְ שֶׁיָּקשׁוּ אוֹתָהּ עַכְשָׁיו שֶׁקָּשַׁשְׁתָּ אוֹתָהּ בּוֹא וְטֹל שָׂכָר. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אוֹתָן אֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתָּ קוֹצִים כְּסוּחִים הָיוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה לג, יב): וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים. רַבִּי לֵוִי אָמַר אוֹחָרִי, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר תֹּאמַר אוֹתָן הַמְּלָכִים שֶׁהָרַגְתִּי שֶׁבְּנֵיהֶם מְכַנְסִין אֻכְלוּסִין וּבָאִים וְעוֹשִׂים עִמִּי מִלְחָמָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תִּירָא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, מָה הַמָּגֵן הַזֶּה אֲפִלּוּ כָּל הַחֲרָבוֹת בָּאוֹת עָלֶיהָ הִיא עוֹמֶדֶת כְּנֶגְדָן, כָּךְ אַתְּ אֲפִלּוּ כָּל עוֹבְדֵי כוֹכָבִים מִתְכַּנְסִין עָלֶיךָ נִלְחַם אֲנִי כְּנֶגְדָּן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי חָדָא, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר יָרַדְתִּי לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּלְתִּי, יָרַדְתִּי לְמִלְחֶמֶת הַמְלָכִים וְנִצַּלְתִּי, תֹּאמַר שֶׁנִּתְקַבַּלְתִּי שְׂכָרִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לִי כְּלוּם לֶעָתִיד לָבוֹא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תִּירָא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, וְכָל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה חִנָּם עָשִׂיתִי עִמָּךְ, אֲבָל שְׂכָרְךָ מְתֻקָּן לֶעָתִיד לָבוֹא. שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ.
בראשית רבה מד ד
לפי שהי’ אברהם אבינו מפחד
במ”ר לפי שהי’ אברהם אבינו מפחד ואמר תאמר אותן המלכים שהרגתי בניהם מכנסין אוכלסין ובאין ועושין עמי מלחמה אמר הקב”ה אל תירא אנכי מגן לך, להבין למה הי’ מתפחד עתה הלוא ראה במלחמתו שהי”ת עומד לו דאל”כ לא הי’ יכול לעמוד נגדם, ובפרט למאמר המ”ר שאליעזר בלבדו הי’ עמו, ונראה שאברהם לא החזיק את עצמו שראוי ליעשות לו נסים ומה שנעשה לו נס בהמלחמה שפט שמחמת שעשה לשמו של מקום כמ”ש במ”ר וירק את חניכיו ר’ נחמי’ אמר אברהם הוריק פניו כנגדן אמר אצא ואפול על קדושת שמו של מקום וכוונתו שהלך להציל את לוט וכמ”ש הרמב”ן על ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה שענין הכתוב כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך ולכן הי’ זכות להצילו בזכות אברהם כי בעבורו הוא גר בסדום ולולי כן הי’ עודנו בחרן מולדתו ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו, וגם זה הי’ ענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו עכ”ל, ואם לא ילחום עבורו יהי’ זה חילול השם יתברך, ולכן חשב שזה הוא שקם לו שיכול להם שהצלתו הוא כבוד השם, וגם הוא לא נתכוין עבור עצמו רק למען כבוד ה’ יתברך, משא”כ עתה שוב אינו ראוי ליעשות לו נס ולכך הי’ מתפחד: