וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וגו’ (בראשית א, לא), רַבִּי לֵוִי פָּתַח (משלי כה, ב): כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר, מִתְּחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַד כָּאן כְּבֹד אֱלֹהִים הוּא, הַסְתֵּר דָּבָר. מִכָּאן וָאֵילָךְ כְּבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר, כְּבוֹד דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלוּ בִּמְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, טו): בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, לַחְקֹר דָּבָר.
בראשית רבה ט א
מתחלת ספר בראשית עד ויכולו
“כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר” (משלי כה, ב). במדרש ב”ר (ט, א), רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא, מתחלת ספר בראשית עד “ויכלו” (בראשית ב, א) – “כבוד אלקים הסתר דבר”, מכאן ואילך – “חקור דבר”, עד כאן. בלמה שהיה השגת האדם* מתיחסת אל האדם במה* שהוא השגתו, מחויב מזה שהדבר שהוא מושג לא יהיה נבדל מכל וכל מן האדם המשיג. שאם היה נבדל לגמרי מן האדם המשיג, אין ראוי שיהיה בו השגת האדם. כי כבר אמרנו שהשגה* של אדם היא מתיחסת אליו, יחויב מזה שהדבר שהוא נבדל ממנו לגמרי, אחר שהוא נבדל ממנו, אין ראוי שיהיה לאדם השגה בו. גוזהו הסבה שלא נזכר בתורה בפירוש עולם הבא, או השארת הנפש אחר המיתה. שאילו היה דברי תורה כמו מלך בשר ודם שהוא מזהיר את עבדיו שלא יעברו את צוואתו, ואז יזכו לשכר הטוב שהוא מבטיח אותם, אז באין ספק היה נזכר היעוד הטוב בעולם הבא ובגן עדן. וכשיסור האדם מן המצוה, וימרוד בבוראו, יהא נדון בגיהנם. אבל במה שהתורה היא דברי אלקים חיים ביד הנביא, לכך הדברים שבתורה לפי השגת הנביא. והדברים האלו הם נבדלים מן האדם הגשמי, ואינם עמו במציאות. וכמו שנבדלים בעצמם ואינם עמו, כך ידיעתם רחוק מאוד מן האדם, ונבדלת ממנו. ולא יכנסו בגדר השגת הנביא דבר שהוא נבדל מן האדם. דכי הפרש יש בין החכמה ובין הנבואה; כי החכם ישיג מצד שכלו, ומכיון שהוא ישיג מצד שכלו, יוכל להשיג הדברים הנעלמים והנסתרים ביותר. אבל הנביא יקרא “חוזה” (מ”ב יז, יג), או “רואה” (ש”א ט, ט), ששייך רואה במה שהוא רואה הדבר מבחוץ. לכך צריך לכל נביא התדבקות בדבר לאשר נבואתו בו, והוא מתדבק בדברים ההם, וידעם מפני נבואתו. הולפיכך אמרו חכמים (ב”ב יב.) ‘חכם עדיף מנביא’. וביאור זה, כי הנבואה דומה כדבר* לחוש עין, שירגיש המוחש מבחוץ. ואף כי אין הנבואה על ידי השגת החוש הגשמי, מכל מקום כמו שהחוש דבק במוחש, כך יש התדבקות כח הנבואה של הנביא, שהוא כח המדמה, או מה שהוא הכח המקבל הנבואה, שהוא מתדבק בדבר שהוא מתנבא עליו. ומפני זה יותר עדיף החכם, אשר הוא משיג ויודע הדברים הנעלמים, ומוציא אותם משכלו מעצמו. ומפני ההבדל הזה יקרא הנביא “חוזה” או “רואה”, מה שאין כך בחכם. ולפיכך אי אפשר שיבא כלל ענין עולם הבא והשארת נפש בנבואה, כיון* שלא שייך בזה רואה או חוזה, כי דבר זה נבדל מן האדם, ולפי שהוא נבדל לגמרי מן האדם, לא תפול הנבואה בו. שכבר אמרנו כי הנבואה צריך להתדבקות מבחוץ במה שהוא מתנבא עליו. לכך עולם הבא והשארת הנפש יתבאר יותר בחכמה, שהחכם משיג הדברים הנעלמים, יותר ממה שיתבאר בנבואה. לכך “חכם עדיף מנביא”, מה שהוא יכול להשיג דבר שאי אפשר בנבואה. שכח הנבואה מתדמה לחוש העין המקבל מוחשיו מבחוץ, ואיך אפשר להיות נכתב בתורה ענין עולם הבא, שאין זה מענין הנבואה. כי מי שידע החילוק אשר יש בין החכם ובין הנביא, ידע כי אי אפשר דבר זה, כי הנביאים היו מתדבקים בדבר שהיו* מתנבאים עליו. וולפיכך אמרו חכמים (ברכות לד:), כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימי* המשיח, אבל עולם הבא “עין לא ראתה זולתך” (ישעיה סד, ג). ביאור ענין זה, כי מאחר שצריך לנבואה ראיה, והיא התדבקות מבחוץ במה שידע מן הנבואה, לא היו יכולים להתנבאות רק לימות המשיח, במה שענין המשיח הוא ענין עולם הזה, ואינו נבדל מן האדם לגמרי, שהרי הוא בעולם הזה. אבל עולם הבא שנבדל מן העולם הזה, אין בו נבואה, כי עין לא ראתה אותו, ואין הנביא מתנבא רק בראיה, כמו שהתבאר. זאמנם בתורה כתיב לרמוז על עולם הבא, דכתיב (דברים כב, ז) “והארכת ימים”, לעולם שכולו ארוך (קידושין לט:). כי אריכת ימים אינו מענין עולם הבא בלבד, רק שהוא הבטחה לנמצא, שהוא האדם הנמצא בעולם הזה, שיהיה לו אריכת ימים, לא יפסד. שאם מת מיתה טבעית, לא נחשב מיתה, שיחזור להיות חי. ואין דבר זה מענין עולם הבא בעצמו, רק שיבטח שהנמצא בעולם הזה לא יפסד. אבל שיזכר עולם הבא מצד עצמו, לא מצד הנמצא בעולם הזה, לא יתכן, מפני שהעולם הבא מצד עצמו נבדל מן האדם שהוא בעולם הזה, וכמו שהוא נבדל מן האדם, כך נבדל מהשגתו, ואין חבור לנביא לשם, ואיך יתנבא עליו. וזהו הפירוש האמיתי מה שלא נזכרו דברים אלו בתורה ובנביאים.