טוב מאד זו מידת יסורין

ובמשנה (ברכות נ”ד א’) חייב האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, וכדאמר שם שנא’ ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך. וזה כי כאשר הביא הש”י עליו צרה ועם כל זה מברך הש”י מורה זה על אהבה גמורה מאוד. ובדבר זה יש שאלה גדולה, שאף אם הדעת נותן שיקבל עליו דין הש”י ויצדיק דינו ויאמר אמת משפטו שהביא עליו וזה מצד אהבת השי”ת, אבל מ”מ למה חייב לברך וליתן הודאה אל הש”י על זה. ויש לך לדעת כי הברכה שהוא מברך הש”י הוא בשביל הטוב שיש בו יתב’, ומה שמגיע מן הרעה אל האדם אף כי היא רעה מצד המקבל על כל פנים מורה על שהוא יתב’ הוא הטוב, ומצד שהוא יתב’ טוב אינו רוצה ברע כי כל טוב שונא את הרע, ומפני שהוא שונא הרע מביא הרע על עושי רע, ולכך יש לו לברך הש”י אף על הרע, כי גם הרע הוא מצד הטוב שהש”י הוא הטוב אינו חפץ ברע. גם אי אפשר בעולם שיהיה מדת היסורין באים על האדם ולא יהיה זה כפרה על חטאתו ולפיכך אף מדת היסורין הם לטוב. ובמדרש (ב”ר פ”ט) וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד אמר רב הונא טוב מאד זו מדת יסורין וכי מדת יסורין טובה מאד בתמיה אלא שעל ידי זה הבריות באים לחיי עולם הבא וכן שלמה אמר ודרך חיים תוכחות מוסר, צא וראה איזה דרך מביאה את האדם לחיי עולם הבא הוי אומר זו מדת יסורין. ובגמרא קאמר שם חייב אדם לברך על הרעה מעין הטובה ועל הטובה מעין הרעה וכו’ מאי מברך אילימא דמברך על הרעה הטוב והמטיב ועל הטוב הטוב והמטיב והא תנן על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב על שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת אמר רבא לא נצרכא אלא לקבלינהו בשמחה, מנא הני מילי אמר רבה בר בר חנה אמר ר’ יוחנן דאמר קרא בה’ אהלל דבר זו מדה טובה באלקים אהלל דבר זו מדת פורעניות, ר’ אבהו אומר מהכא חסד ומשפט אשירה לך ה’ אזמרה אם לחסד אשירה אם למשפט אשירה, רבי תנחום אמר מהכא כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא, רבנן אמרי מהכא אמר קרא ה’ נתן וה’ לקח יהי שם ה’ מבורך, אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב הוא דעביד כי הא דרבי עקיבא הוי אזיל באורחא והוי בהדיה חמרא ותרנגולתא ושרגא מטא להאי דוכתא בעא אושפיזא ולא יהבו ליה אמר כל דעבדין מן שמיא לטב עביד אזל ובת בדברא, אתא ארי אכליה לחמרא אתא שונרא אכליה לתרנגולא אתא זיקא כביא לשרגא אמר כל דעבדין מן שמיא לטב אתא גייסא שבייה למתא אמר להו היינו דאמרי כל דעבדין מן שמיא לטב. וקשיא דמה בא כל אחד מן החכמים האלו להוסיף והרי שפיר נוכל ללמוד מן בה’ אהלל דבר באלקי’ אהלל דבר וכן מן חסד ומשפט אשירה. ועוד קשיא מהא דאמר כי הא דרבי עקיבא הוי קאזיל באורחא והוי בהדי’ וכו’. למה לא אכל הארי גם כן לתרנגולא ועוד מה הפסד היה שהרוח היה מכבה לנר וכי דבר זה יותר מן מה שהיה צריך ללון בדברא: חאבל פירוש זה כי כבר אמרנו לך כי כל רע שבא על האדם הוא מצד המקבל לא מצד הפועל, ומפני כך חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה להודיע כי אין כאן רק התחלה אחת טובה, ולא כמו שהיו אומרים המינים אחר שראינו כי מגיעים הטובות בעולם ומגיעים הרעות בעולם ומן הטוב לא יצא רע ומן הרע לא יצא טוב, לכך היו טועים והיו אומרים כי יש כאן שתי התחלות התחלה אחת טובה והתחלה השניה הרע שהיו אומרים מפי עליון לא תצא הרעות והטוב רק הטוב יש לו התחלה אחת והרע יש לו התחלה אחרת, ואין הדבר כך חלילה אבל אין כאן רק התחלה אחת טובה והרע הוא מגיע מצד המקבל והרע הזה הוא מצד הטוב שהפועל הוא טוב והטוב אינו רוצה ברע ולכך המגיע ממנו הוא הטוב, והכל הוא מן פועל אחד. וכאשר היה הש”י מחריב ירושלים ודבר זה בודאי הוא רע, מ”מ דבר זה מצד המקבלים הם בני אדם ואינו רע מצד הש”י כי הוא עושה דין ומשפט לבער הרע והחטאים מן העולם, ופעל זה מצד שהוא יתב’ הטוב שונא הרע. ומאחר שהטוב והרע שניהם מן התחלה אחת יש לברך על הרע כמו על הטוב, כי אף אם המעשה הוא רע הוא יתב’ מבורך ומצד הזה בא הטוב והרע, רק מפני כי אצל המקבל שהוא מקבל הדין על חטאו יש לו לברך ברוך דיין אמת שהוא דין אמת אל המקבל והדין הוא טוב בעצמו. ואף אצל המקבל שהוא רע בעצמו מכל מקום הוא טוב לכפר עליו מחטאו ולבער החטא מן העולם ולכך יקבל אותו בשמחה. ומפני כי לא הביא רבה בר בר חנה רק דכתיב באלקים אהלל דבר ולא בא ללמוד רק שיש לברך כאשר הגיע לו מדת הדין, ואפשר שמגיע אל א’ מדת הדין ומ”מ לא היה יורד עמו לשלם לו כפי עומק המשפט ולא פגע בו מדת הדין לגמרי, ולכך מביא קרא חסד ומשפט אשירה, וכל משפט הוא משפט גמור עד שהוא יורד לעומק המשפט. ומפני כי לא משמע דבר זה שהדבר שבא על האדם קרוב להיות העדר והפסד, כי יש משפט שיקבל האדם אבל אין מגיע אל הפסד לגמרי, אבל כל צרה הוא קרוב אל האבוד לכך מביא קרא צרה ויגון אמצא וגו’. ורבנן מוסיפים לא דבר שהוא קרוב אל האבוד אלא אפילו הוא אבוד גמור שנאמר ה’ נתן וה’ לקח ודבר זה אבוד גמור ועם כל זה יברך. וכך מצאתי נוסחא בילקוט באיוב והיא נוסחא ישרה מאוד. ונוסחא שלנו מביא קודם קרא חסד ומשפט אשירה, ויש לפרש כי בכתוב הזה חסד ומשפט אשירה לא נזכר השם ואין ראיה שצריך לברך השם יתב’ כפי שבחו, ולפיכך מביא מקרא בה’ אהלל דבר באלקים אהלל דבר שנזכר בו השם לברך השם כמו שראוי. ובפסוק הזה לא נזכר רק שם אלקים אצל הצרה ואין זה שם המיוחד שהוא עוד גדול, ומביא צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא בו השם המיוחד יש לו הלול כפי מדריגות השם הגדול. ולא נזכר בכל זה לשון ברכה רק שירה או הלל או אקרא אבל הברכה היא יותר תוספת שכל ברכה היא תוספת כמו שיתבאר בנתיב התפלה, ולכך מביא מקרא הזה ה’ נתן וה’ לקח יהי שם ה’ מבורך, ודבר זה מבואר. אבל גרסא הראשונה נכונה: טומפני (כך) [כי] אפשר לפעמים יבא רע על האדם והוא לטובתו כדי לסלק מאתו דבר שהוא רע כמו שהיה במעשה הנזכר, ולפעמים גם הרע הוא לטוב אל המקבל כאשר בא עליו הרע לכפר חטאו ולכך יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, וכאשר יאמר על הדבר שנראה רע והוא בוטח בו יתב’ שהוא לטובה אז יתן הש”י אותו רע לטובה. ומביא הא דרבי עקיבא הוי אזיל באורחא וכו’ הוי ליה בהדיה חמרא כו’. דע כי אלו ג’ דברים הם נגד ג’ חלקי האדם שהם הגוף והנפש והשכל. ואלו ג’ דברים הם ג’ חלקי האדם, כי החמור הוא דומה לגוף שהוא כולו חומר ועליו רוכב הנפש, והתרנגול דומה אל הנפש שהרי התרנגול יש לו יותר נפש מן שאר ב”ח שיש לו הבחנה וכמו שאמרו נותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, אף כי אין דעת אלא לאדם בלבד מ”מ התרנגול קרוב לנפש השכלית מצד הבחינה שיש לו. ועוד יש לך להבין דבר מופלג כי התרנגול שנקרא גבר הוא דומה לנפש האדם כי הנפש הוא הגבר ותרנגול שהוא גבר הוא לגמרי מתיחס אל הנפש. ועוד יש בזה איך התרנגול הוא לגמרי מתיחס אל נפש האדם והוא דבר חכמה מאד ואין לי להאריך, אבל הפי’ הזה ברור כי לא לחנם ל הנהיגו לשחוט תרנגול בערב יום הכפורים שיהיה תמורת נפשו. והשלישי הוא נר שהוא כנגד השכל שנקרא נר שהוא מאיר לאדם ובכל מקום נקרא השכל נר וכמו שאמרו במסכת שבת בפרק במה מדליקין (שבת כ”ג, ב’) הזהיר בנר הויין לו בנים ת”ח שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, ודבר פשוט שהשכל הוא הנר המאיר לאדם ואין צריך דבר זה ביאור. ומפני שכאשר בא ר’ עקיבא לאותו העיר היה ראוי לבא עליו ג”כ מה שבא על כל העיר דהיינו שיהיה נשבה כמו שהיה נשבים שאר אנשי העיר, ומי שנשבה משעבדים אותו בגופו אם הם רוצים דהיינו עושים בו מלאכה ופעמים נוטלים נפשו לגמרי ומבטלים אותו מתלמודו, ועוד כי הנשבה מן הסתם הורגים אותו וזה ביטול לגופו ולנפשו ולשכלו, והשם ית’ רצה להציל את רבי עקיבא וכאשר היה בעיר והיה בכלל אותה גזירה להיות נשבה אי אפשר שלא יהיה נעשה בו רושם של דבר, ולפיכך בא ארי ואכל החמור ודבר זה היה כפרה מה שהיה ראוי לבא על גופו, ובא השונרא ואכל התרנגול ודבר זה הוא תמורת נפשו. והנר שכבה הוא תמורת השכל עד שהיה לו תמורה לגמרי. ומפני שכל אחד הוא בפני עצמו שהגוף הוא בפני עצמו והנפש הוא בפני עצמו והשכל הוא בפני עצמו, לכך בא כבוי אור בפני עצמו, והארי מיוחד להפסיד החמור, והשונרא מיוחד להפסיד התרנגול ודבר זה ידוע. ולפיכך אמר ר”ע כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ומפני כי כל משפט ודין שבא על האדם הוא מצד הטוב, כאשר בא דבר מה על האדם שהוא נראה רע והוא בוטח בו ית’ הש”י מהפך אותה לטובה מצד הבטחון בו יתב’ ואין כאן מקום להאריך בזה כי עוד יתבאר ענין זה בנתיב היסורין ובנתיב הבטחון. ודע כי אהבה הזאת שהאדם נמשך אל הש”י הוא מצד עצמו מבלי שום תכלית רק מצד עצמו של אדם, והפרש יש בין אהבה ובין היראה, כי היראה שהוא ירא מן המלך שראוי לירא מפניו וזה אינו מצד עצמו של אדם אבל האהבה היא מצד עצמו של אדם. וראיה לזה כי אצל האהבה כתיב ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך, שתראה מזה כי האהבה הוא מצד האדם שנמשך אחר הנאהב לגמרי. ולא נאמר שיירא הש”י בכל לבבו, רק כי אהבה מצד עצמו של אדם לכך האהבה היא מקובלת יותר על האדם, ומפני כי האהבה מקובלת יותר על האדם אפשר שתהיה בכל לבבו ואי אפשר שיבא לידי פרוד כלל. כי אף אם באים כל היסורין בעולם על האדם האהבה שהיא בעצם אין כאן בטול, כי אין ענין האהבה רק הדביקות בו ית’ מצד עצמו כאלו דבר זה ענין עצמי לאדם ואם באים יסורים עליו אי אפשר אל היסורין לבטל דבר שהוא ענין עצמי. משל זה שאם כל המעכבים באים על האש שהוא משתוקק תמיד אל מעלה, ואף אם כל המתנגדים ומעכבים יבאו עליו אין מסירים אותו מדבר זה ותמיד הוא משתוקק אל דבר זה, כי מה שמשתוקק האש לעלות למעלה הוא דבר עצמי אליו ואין בטול לדבר עצמי ודבר זה השלמתו. וכן האהבה אל הש”י שנמשך האדם אל הש”י מצד עצמו והש”י הוא השלמתו ואין ביטול לדבר זה שהוא ענין עצמי לו והשלמתו. אבל היראה שאין היראה רק שלא יעשה דבר נגד רצון המלך ולא שייך על דבר זה שהוא עצמי אל האדם מה שלא יעשה ואין זה השלמתו אבל הוא נגד האדם. רק האהבה הוא מצד האדם שאוהב דבר זה, ומפני כך אפשר כאשר בא על האדם דבר שהוא מכביד עליו אפשר שיש בטול אל היראה מפני כי היראה אינה דבר עצמי והשלמתו של אדם: