מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁנִים כְּתִיקְנָן וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין עַל אַדְמָתָן, אֲבָל בִּזְמַן הַזֶּה, הוֹאִיל וּמִסְתַּכְּלִין בָּהּ — אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ.
מגילה ב יט
בזמן שהשנים כתקנם וישראל שרויים על אדמתם
פירוש פשט הדברים הוא שרק כשהשנים כתיקונן ניתן להקדים את קריאת המגילה לתאריכים המופיעים במשנה (י”א, י”ב, י”ג, נוסף על שני ימי פורים עצמם), כיוון שאין חשש לבלבול בחישוב הימים עד פסח, כי שלוחי בית דין יוצאים בראש חודש ניסן להודיע על תחילת החודש, וממילא לאחר חמישה עשר יום חל חג הפסח. אך כאשר השנים אינן כתיקונן, אין בית דין ואין שלוחים להודיע על תחילת החודש. אם נקדים את קריאת המגילה, אנשים יטעו לחשוב שמקריאת המגילה יש לספור שלושים יום לפסח, ובמקרה כזה הם יקדימו את חג הפסח מזמנו האמיתי, דבר שיגרום להם לאכול חמץ בימים האחרונים של פסח. בפנימיות העניין, נראה לומר שלדעת רבי יהודה, בזמן הזה יש צורך לאחד את ישראל בגלות, כמו שרש”י מבאר: “שפסקו כל אלה וישראל נפרדו… הכל צופין למקרא מגילה”, כלומר בפנימיות עיני ישראל נשואות לקריאת המגילה שבאה להכין את הגאולה השלמה בפסח, ולכן אין לחלק בין קהילות ישראל לקרוא בזמנים שונים מרובים, אלא כולם צריכים לקרוא ע”פ פרזים או מוקפות בי”ד ובט”ו בלבד.