ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, וימינך תסעדני בכבשן האש

ונראה דהנה במ”ר ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרביני, ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, וימינך תסעדני בכבשן האש, ברעבון, ובמלאכים, וענותך תרביני מה ענוה הרבה הקב”ה לאברהם שהי’ יושב והשכינה עומדת, ע”כ, ויש להתבונן בענין הישיבה והעמידה ומה נ”מ אם הי’ יושב או הי’ עומד, ונראה דהנה כתבו המפרשים במה שבין נבואת מרע”ה לבין שאר הנביאים, ששאר הנביאים הי’ צריכין הכנה להנבואה ומשה רבינו ע”ה לא הי’ צריך לשום הכנה, כמאמר הכתוב עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם, והטעם כי חומר העכור הוא מסך מבדיל על האדם מלחול עליו שפע הנבואה, ורק ע”י הכנה עד הגיע קרוב להתפשטות הגשמיות אז הוסר המסך ונעשה ראוי לקבל שפע הנבואה, ובאשר משה רבינו ע”ה הי’ כל גופו מזוכך קודש קדשים, כבמדרש סוף זאת הברכה ע”כ לא הי’ צריך להכנה כי תמיד הי’ מוכן, והנה בכל הנביאים מצינו לשון עמידה, באליהו ואלישע אשר עמדתי לפניו, ואברהם עודנו עומד וגו’ אל המקום אשר עמד שם, ובמשה רבינו ע”ה כתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר וכתוב אחד אומר ואשב בהר, ורבותינו ז”ל התעוררו בזה, ולפי דרכינו י”ל דלשון עמידה מצינו אצל התעוררת לעשות דבר מלשון עמדה ונשאת, ועמד ואמר, וישיבה הוא בלתי התעוררת בא הדבר אליו, וכן הוא בטבע כמובן, וע”כ שאר נביאים ששפע הנבואה בא להם ע”י התעוררותם ממטה למעלה יוצדק בהם לשון עמידה, אבל מרע”ה שלא הי’ צריך להכנה והתעוררת מצדו רק שהדיבור בא אליו כמו שהוא יוצדק לשון ישיבה, רק באשר העליות למעלה הוא בלתי שיעור וגבול והאי כתר עלאה אוכם הוא לגבי עלת העלות, ע”כ שייך בו ג”כ ענין עמידה, והיינו כשבא להשיג שפע הנבואה והדיבור ממקום היותר עליון, שלעומת מקום ההוא נחשב גופו הקדוש נמי לגשם, צריך גם הוא להכנה, להקדיש את גופו נמי עוד יותר, וע”כ פעם נאמר ישיבה ופעם עמידה, ואולי רבותינו ז”ל לכך נתכוונו באמרם ז”ל רכות מעומד וקשות מיושב, כי כל מקום שגבוה יותר הוא נקרא יותר רך באשר אין שם תערובות דין כלל, וכל ענין הקשות מצד תערובות דינים, והדברים עתיקים: דולפי הדברים האלה יובן דברי המדרש הנ”ל ענוה שהרבה הקב”ה לאברהם שנגלה עליו הקב”ה והוא יושב, היינו שבלתי הכין עצמו לנבואה כלל, אף שבכל עת מצינו בו הנבואה בלשון עמידה כנ”ל, היינו שבאה ע”י התעוררת והכנה אבל כאן הי’ בלתי הכנתו והתעוררתו כלל, וזה הי’ בזכות המילה, ויובן עפ”י דברי הרח”ו שאף בתינוק הנמול בעת המילה באין בו כל הנפש רוח ונשמה שלו לקבל שלימותם ע”י המילה, ואח”כ הולכין ממנו עד יזכה להשיגם אח”כ בכח תורתו ועבודתו, עכת”ד, ומובן שכל שלימות שאפשר לאדם כפי שורש נשמתו להשיג בכח תורתו ועבודתו הכל בא בו בעת המילה, ואפי’ השלימות והזדככות עד רום המעלות, רק אח”כ הולך ממנו ותלוי אם יזכה אח”כ אם לא, וע”כ אברהם אע”ה בעת מילתו הי’ בו כל מיני שלימות ואפי’ הזדככות שהי’ למרע”ה כנ”ל א”כ לא הי’ צריך אז להכנה, אך באשר לא הי’ לו זה רק לשעתו, לולא ענוה שהרבה הקב”ה לאברהם לא הי’ זוכה לזה וזכה לזה מצד ענוה שהרבה הקב”ה לו, וע”כ תמצא שלאחר כן חזר הדבר לכמות שהי’ שנאמר ואברהם עומד שהוצרך להתעוררת כנ”ל: הועוד יש לומר בטעמו של דבר שזכה עתה למראה הנבואה בלתי הכנה עפ”י דברי כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה בטעם שאיחר המראה לבוא אליו עד יום שלישי ולא תיכף בעת המילה, מפני שהימים הי’ מתעלים והולכים אצלו עד הגיע למעלה העשירית שהוא תכלית השלימות כעין לעתיד שיזכו לירש כל עשרה עממים, וכינור של עוה”ב של עשרה נימין ובפרקי דר”א שביוהכ”פ נימול אברהם שהוא יום עשירי שהוא תכלית העומק מעשרה העמקים שמר”ה עד יוהכ”פ ודפח”ח, ולנו יש להוסיף דברים דהנה ידוע שעשרה חלקי הגוף יש באדם רומזים לעשר ספירות בלימה הראש כנגד ג’ ראשונות ושתי זרועות והגוף באמצע נגד חג”ת ושתי ארכובותיו והאבר והעטרה נגד נהי”מ, ובמילה שהוא התגלות העטרה נשלם כל עשר חלקי גופו, וע”כ המתין עם המראה שיהי’ יום העשירי לעומת עשר חלקי גופו הנשלמים, והנה אמרו ז”ל כל בי עשרה קדמה שכינא ואתיא, ובזוה”ק והי’ מחניך קדוש אלו שייפין דבר נש, וע”כ אברהם שהשלים אז כל עשרה חלקי גופו נעשה הוא לבדו מחנה שלימה ויוצדק בו הרמז דכל בי’ עשרה קדמה שכינה ואתיא, כי הוא לבדו הי’ בי’ עשרה והקדימהו שכינה טרם הכנתו ופי’ זה והפירוש שלמעלה הכל דבר אחד למבינים: