באור

משתפים בפנימיות התורה

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו’, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בֵּרְכוֹ בַּמָּן וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת הָיָה יוֹרֵד עֹמֶר, בְּעֶרֶב שַׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים. וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, שֶׁלֹא יָרַד בּוֹ כָּל עִקָּר. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, בֵּרְכוֹ בַּמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּבְּרָכָה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר בֵּרְכוֹ בַּמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּמְקוֹשֵׁשׁ, וּבֵרְכוֹ בָּעֲטִיפָה. רַב הוּנָא אָמַר צָרִיךְ לְהַחֲלִיף. רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר צָרִיךְ לְעַרֵב. אָבִין בַּר חִסְדָּאי אָמַר צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי יִרְמְיָה וְרַבִּי זְעֵירָא הֲווֹן מְהַלְּכִין כַּחֲדָא, וְאִסְתַּלְּקַת גּוּלְתֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה וְשִׁלְשְׁלָהּ רַבִּי זְעֵירָא, הָדָא אָמְרָה צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בֵּרְכוֹ בְּנֵר, וּבִי הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, פַּעַם אַחַת הִדְלַקְתִּי אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּבָאתִי וּמָצָאתִי אוֹתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת דָּלוּק וְלֹא חָסַר כְּלוּם. בֵּרְכוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם, קִדְּשׁוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם. לֹא דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה בְּשַׁבָּת. בֵּרְכוֹ בַּמְּאוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַלְּלוּ הַמְּאוֹרוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֲבָל לֹא לָקוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַתְיָא כְּרַבָּנָן וְלָא אַתְיָא כִּדְרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, מַה טַּעַם (תהלים מט, יג): וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְּמוּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִטַּל מִמֶּנּוּ זִיווֹ וּטְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יד, כ): מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְנֹז אֶת הָאוֹרָה, וְחָלַק כָּבוֹד לַשַּׁבָּת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, בֵּרְכוֹ בְּאוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּלֵילֵי הַשַּׁבָּת הִתְחִילָה הָאוֹרָה וְהָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, הִתְחִילוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לז, ג): תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, מִפְּנֵי מָה וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּבְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן מְקֻלְקָלִין, עָמַד וּגְנָזָהּ וְהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. וּמִנַּיִן שֶׁגְּנָזָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח, טו): וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר. וּמִנַּיִן שֶׁהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, יח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי זְעֵירָא אָמַר, ל”ו שָׁעוֹת שִׁמְשָׁה אוֹתָהּ הָאוֹרָה, שְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל לֵילֵי שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלט, יא): וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי, אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית ג, טו): הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב, בָּא לְהִזְדַּוֵּג לִי, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי. מַה בֵּרַךְ עָלֶיהָ, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. אַתְיָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבַת הָאוּר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.

בראשית רבה יא ב

ביאור הפסוק מאת

honya@brancoweiss.org.il

כמות קריאות ביאור 128

נלקח מספר: שם משמואל

ברכו במן

במ”ר פי”א ר’ יצחק אמר ויברך אלקים וגו’ ברכו במן וקדשו במקושש: חלהבין הדברים, דהנה לכאורה קשה למה נתחייב המקושש מיתה הלא לש”ש נתכוין והי’ מלאכה שאצל”ג, אך באמת מיתתו לא הי’ עונש רק עלי’ שנתעלה על ידה וכדרך שבישר המגיד להב”י שעתיד לאיתוקד על קדושת שמו יתב’ ומי שנהרג או נשרף על קדושת השם זכה להתכלל בקדושת השם, כמו כן המקושש שנהרג מחמת קדושת שבת זכה להתכלל בקדושת השבת, וא”כ מאחר שהמקושש שהי’ אדם גדול כזה היתה עלייתו ע”י שנהרג על קדושת שבת ממילא חזינן מעלת וגדולת שבת עד היכן גדלה והבן: