מַתְנִי׳ אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּבַמָּה אָמְרוּ ״שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף״ — מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כׇּל הַמַּרְתֵּף, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת.
פסחים ב א
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר
החמץ הוא ההתחזות של היצר באדם שמבלבל אותו וגורם לו לחשוב שהתאוות, היצרים, המידות הרעות הם חלק ממהות האדם עצמו, לעומת ההבנה שהם רק תוספת חיצונית. ביעור החמץ ובדיקתו הם מסע חיפוש עצמי אחר העיקר ואחר התוספת. הגמרא לומדת את חיוב בדיקת החמץ לאור הנר מפסוק, ומתארת בעצם את התהליך השלם שהאדם עובר בחיפוש ה’אני העצמי’. המהר”ל: כל החיים הם היציאה מן הכוח אל הפועל. “ויחפש, בגדול החל ובקטן כילה” (בראשית מ”ד, י”ב). יש צורך קודם כל לחפש. אם אדם לא בודק בחורים ובסדקים, שהם שתי בחינות של חוסר, אזי אין לו דרך להבין מה עיקר ומה תוספת, והוא עלול לזהות את עצמו עם היצר המנהל אותו. לאחר מכן “וימָצֵא באמתחת בנימין” (שם). כשמחפשים, זוכים למדרגה של מציאה. מציאה היא דבר שקורה לאדם ללא כוונה, בהיסח הדעת, מפני שהכול הולך אחר הרצון – בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מספיק שהאדם ירצה, כדי שה’ יזמן לו אירועים ומקרים בחיים שיעזרו לו למצוא את עצמו. וכשיש ספק, איך אפשר להבין מה אני ומה החמץ שבי? על ידי הנר. לא נרות, אלא נר אחד, נר התורה. “כי נר מצוה ותורה אור”. התורה עוזרת לאדם לגלות את נשמתו. על ידי נר התורה יכול להגיע לנרו שלו, “נר ה’ נשמת אדם חופשֹ כל חדרי בטן”. האדם מגלה את נשמתו, מבער את הרע ומגיע למדרגה של ‘מצה’, בה אין שום תוספות, היא פשוטה, מעל הזמן. זו הנשמה שבאדם. וזה הלחם שעוזר לאדם לתת לו כוחות לגלות את נשמתו ולהיפרד מהתוספת שבו, מהספחת. אבל כל העניין הוא לא להישאר בביעור, אלא בהגעה למצה. כלומר לא רק לברוח מן הרע, אלא לעשות מזה טוב. הזוהר בפרשת “תזריע” מבאר על שתי ציפורים שמביא מי שדיבר לשון הרע” אחת על הרע, והשנייה על הדיבור הטוב. כלומר מצפים מהאדם לדעת איך לדבר, להגיע לדרגה של עשייה חיובית. לא רק של נטרול הרע, אלא הפיכתו לטוב. הכול הוא עניין ההכוונה של הכוח, כוח החיות לטוב.