דָּבָר אַחֵר, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים טז, יא): תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹדִיעֵנִי בְּאֵיזֶה פִּילוֹן מְפֻלָּשׁ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, רַבִּי יוּדָן אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד אִם חַיִּים אַתָּה צָרִיךְ, יִסּוּרִין אַתָּה צָרִיךְ, כְּדִכְתִיב (משלי ו, כג): וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. שׂבַע שְׂמָחוֹת, שִׂבְּעָנוּ בַּחֲמִשָּׁה שְׂמָחוֹת, מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, תּוֹסֶפְתָּא וְאַגָּדוֹת. דָּבָר אַחֵר, שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, אֵלּוּ שֶׁבַע כִּתּוֹת שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁעֲתִידִים לְהַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה וּפְנֵיהֶם דּוֹמוֹת לַחַמָּה וּלְבָנָה, לָרָקִיעַ, לַכּוֹכָבִים, לַבְּרָקִים וּלְשׁוֹשַׁנִּים וְלַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁהָיְתָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. לַחַמָּה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ו, י): בָּרָה כַּחַמָּה. לַלְּבָנָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ו, י): יָפָה כַלְּבָנָה. לָרָקִיעַ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל יב, ג): וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. לַכּוֹכָבִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל יב, ג): וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. לַבְּרָקִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (נחום ב, ה): מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִים כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ. לְשׁוֹשַׁנִּים מִנַּיַן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מה, א): לַמְנַצֵּחַ עַל שׁשַׁנִּים. לַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ד, ב): וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ. (תהלים טז, יא): נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח, וְכִי מִי מוֹדִיעֵנוּ אֵיזוֹ כַּת הַחֲבִיבָה וְהַנְּעִימָה שֶׁבָּהֶן, תְּרֵין אָמוֹרָאִין, חַד אָמַר זוֹ שֶׁבָּאָה מִכֹּחָהּ שֶׁל תּוֹרָה וּמִכֹּחָן שֶׁל מִצְווֹת, וְאָחֳרָנָא אָמַר אֵלּוּ סוֹפְרִין וּמַשְׁנִין שֶׁמְּלַמְּדִין תִּינוֹקוֹת בַּאֲמִתָּן, שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲמֹד בִּימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח. דָּבָר אַחֵר, שׂבַע שְׂמָחוֹת, אַל תְּהִי קוֹרֵא כֵּן אֶלָּא שֶׁבַע שְׂמָחוֹת, אֵלּוּ שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁבֶּחָג, וְאֵלּוּ הֵן, אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב, וְסֻכָּה, חֲגִיגָה וְשִׂמְחָה. אִם שִׂמְחָה לָמָּה חֲגִיגָה וְאִם חֲגִיגָה לָמָּה שִׂמְחָה, אָמַר רַבִּי אָבִין מָשָׁל לִשְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ אֵצֶל הַדַּיָּן וְלֵית אֲנַן יָדְעִין מַאן הוּא נוֹצֵחַ, אֶלָּא מַאן דְּנָסַב בָּאיָין בִּידֵיהּ, אֲנַן יָדְעִין דְּהוּא נָצוֹחַיָיא, כָּךְ יִשְׂרָאֵל וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִין וּמְקַטְרְגִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֵית אֲנַן יָדְעִין מַאן נָצַח, אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלוּלָבֵיהֶן וְאֶתְרוֹגֵיהֶן בְּיָדָן, אָנוּ יוֹדְעִין דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן נָצוֹחַיָּא, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
ויקרא רבה ל ב
אמר דוד לפני הקב”ה
במדרש פרשת אמור ד”א ולקחתם לכם הה”ד תודיעני אורח חיים שובע שמחות אמר דוד לפני הקב”ה תודיעני באיזה פילון מפולש לחיי העוה”ב ר’ יודן אמר אמר הקב”ה לדוד אם חיים אתה צריך יסורין אתה צריך כדכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר שובע שמחות שבענו בה’ שמחות מקרא משנה וכו’ ד”א אלו ז’ כתות של צדיקים שעתידין לקבל פני השכינה וכו’ ד”א שובע שמחות אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות אלו ז’ מצות שבחג ואלו הן ד’ מינים שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה וכו’ אמר ר’ אבין משל לשנים שנכנסו אל הדיין וכו’ כך ישראל ואומה”ע באין ומקטרגין וכו’ ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב”ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא: וויש לדקדק בהא דקאמר אם חיים אתה צריך יסורין אתה צריך כדכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר, הלוא אין זכר שמה ליסורין, ועוד התינח להדרש דשובע שמחות מיירי בתורה או עוה”ב שהם מהמתנות טובות שלא נתנו אלא ע”י יסורין, אבל להדרש דמסיק דאלו ז’ מצות שבחג יסורין מאי עבידתייהו, ועוד מה ענין הא דר’ אבין לכאן, וגוף דברי ר’ אבין אינו מובן מאי ראי’ היא מהא דישראל נוטלין לולביהן שהם נצוחייא שזה יתכן רק כשהדיין מוסר הבאיין לבע”ד ולא כשלקח מעצמו: זונראה דאין הפירוש יסורין כפשוטו ח”ו, אלא באשר עוה”ב הוא גבוה מאד כמ”ש (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלקים זולתך, אי אפשר לזכות בו אלא ע”י שבורח מן ההיפוך, וכבמדרש ריש חקת בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד העוה”ב מעוה”ז, והגיד כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה הפי’ בשם רבו כ”ק הרי”ם זצללה”ה מגור היינו כל כמה שמתרחק מעוה”ז זוכה לעומתו לעוה”ב, ופרשנו במק”א עפ”י דברי הזוה”ק דמחמת הבריחה מדבר חיצוני בא לעומתו לקדושה, וכענין ויברח משה מפני פרעה זכה להא דוישב על הבאר הידוע, וע”כ הבורח מטנופי דהאי עלמא זוכה לעומתו לעוה”ב, וזהו הפירוש יסורין מלשון יסור מעליו אולתו, היינו להיות מוסר ונפרש מדברים הגשמיים, ובאמת כי כל יסורין בפשיטות נמי התכלית להתיש כח הגשמיות והחומר, וע”כ מי שמעצמו פורש אין לו צורך עוד ביסורין, וכאמרם ז”ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, וזהו שהביא להא דיסורין אתה צריך מקרא ודרך חיים תוכחות מוסר שהכוונה אחת: חולפי האמור יתפרש נמי לפי הדרש דאלו ז’ מצות שבחג שהם כולם דביקות ואהבה, דזה יתכן נמי רק אחר המוסר והפרישה מטנופי דהאי עלמא, כי אין שניהם יכולין לדור בלב אחד, ובאמת בעוד העונות מטמטמין לבו של אדם ועבירה גוררת עבירה, כמעט מהנמנע המוסר והפרישה מדברים החומרים, אך אחר יוה”כ שנפשות ישראל נטהרו אז הזמן מסוגל לזה: טובזה יש לפרש סיום דברי המדרש מאן דנסב באיין בידי’ הוא נצח דינא, דבזה שישראל יוצאין ולולביהן ואתרוגיהן בידיהן להודות ולהלל באהבה ודביקות, זהו סימן מובהק דנצחו דינא ונמחלו עונותיהם ונטהרו נפשותיהם [כבמדרש לקמן דניצוח הדין הוא מחילת העונות], דבלא”ה לא היו יכולין כי היו העונות הקודמין מושכין אותן לאחור ח”ו, ודברי המדרש מבוארים: