ביאור במחצית השקל

מצוות מחצית השקל מתְנה את מניין עם ישראל בנתינת ‘כופר’ של מחצית השקל. צריכים לשאול כמה שאלות: קודם כול – לא מובן למה יש בעיה למנות את עם ישראל במספר, שנית – מה הקשר בין המניין לנגף? מדוע מניין ספור מביא דווקא נגף? ולבסוף – איך נתינת מחצית השקל פותרת את הבעיה, ונהיית אף מצווה מדאורייתא אחת לשנה? נראה לבאר שמהות הספירה, המניין, מהווה צמצום של הדבר. לא סתם חז”ל קבעו שאין הברכה שורה לא על דבר השקול ולא המנוי ולא המדוד. ברגע שאדם סופר משהו, הוא מצמצם אותו. הראייה של האדם עצמה היא חלקית מאוד, והיא כמובן מצמצת את הדבר. כשאדם מסכל על אדם אחר, הוא רואה רק את גופו הגשמי, וחושב שזהו האדם – גוף בשר ודם. אבל אנחנו יודעים שהאדם הוא הרבה יותר מזה, יש גם נשמה, שכל, רגש, וכל זה אינו נתפס בעין המצמצמת של האדם. נוסף לזה, הצמצום שבא ממניין וממספר גורם לאדם תחושת שייכות על הדבר, רכושנות. הרי אדם מרבה לספור מה ששייך לו. לכן לספור את עם ישראל משמעו לפגוע בהבנה העמוקה של כנסת ישראל שאינה ניתנת למניין כי היא מעל המספר והזמן. נשמת כנסת ישראל היא השכינה, גילוי ה’ האין סופי בעולם. היא קדמה לעולם בבחינת תכלית העולם, כלומר היא קיימת עוד לפני בריאת העולם על מנת להוות את תכליתו הסופית. משום כך לספור את עם ישראל גורם לעיוות תפיסתו והבנתו של האדם הסופר, בספירתו הוא מראה כביכול שעם ישראל שייך לבעלות העולם וכפוף לו, כשהפך הדבר הוא הנכון. יתרה מזאת, ספירה של עם ישראל יכולה לגרום אפילו לנשיא או למלך שסופר לתחושת שייכות על העם ולגאווה, כפי שטעה דוד המלך. לכן מגיע הנגף, מגפה שמכלה במספר, באנשים, שהם ביטוי לנשמת ישראל, מידה כנגד מידה. מי שנתן עיניו במספר, הרי שמספרו מתמעט. לכן באה התורה ומצווה על שני דברים: ראשית – לא לספור סתם ללא סיבה, אלא רק לשם מטרה עליונה. לא כדי להתגאות בכמות, אלא לאדני המשכן (בכסף של מחצית השקל השתמשו ליצירת האדנים), לשימוש בקודש. שנית – למנות על ידי מחצית השקל, כלומר להדגיש שהמניין אינו הכול, אלא חלקי ביותר, חצי, מצמצם, ולא ביטוי של הנשמה הגדולה של כנסת ישראל. בדרך זו ניתן למנות.