אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִדְּאוֹרָיְיתָא מִישְׁרֵא שְׁרֵי, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר בֵּיהּ כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַבָּקִי לִלְמוֹד, וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
ראש השנה ל י
ביאור בתקנת רבה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים
יש מספר קשיים בתקנת רבה: האם משום שלא כולם בקיאים בתקיעת שופר, מונעים מכלל ישראל לשמוע קול שופר בשבת? ומה הקשר בין בקיאות בשופר לבין נטילת לולב, ששם אין צורך להיות בקי בנענוע הלולב?! בנוסף, מה קרה שדווקא בזמן רבה צריך לחשוש לטלטול ברשות הרבים, וכי עד זמנו לא היה חשש כזה?! אלא ברור שיש כאן עניין פנימי יותר, מאשר הסיבה בפשט לגזור לבטל מצווה בשבת בגלל חשש טלטול. נראה שבזמן שבית המקדש היה קיים, הקדושה שלו התפשטה לכל המציאות, עניינו של בית המקדש הוא ‘המקום’ המיוחד מעל הזמן ומעל המקום הפיזי, לכן הארון אינו לוקח מקום, וכן שבת נדחית מפני הקורבנות. לכן בזמן שהוא קיים, אפשר לתקוע בשופר, ליטול לולב ולקרוא במגילה גם אם הם בשבת. הכול הופך להיות לרשות היחיד, יחידו של עולם. אבל בזמן שאין בית המקדש, הכול הופך לרשות ה’רבים’, כלומר למציאות שבה כביכול ה’ לא מתגלה, הכול נסתר לגמרי, ולכן אי אפשר יותר לדחות את השבת על ידי מצוות אלו, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. לכן רבה, שנמצא בזמן תחילת הפיזור של הגלות, בבבל, מתקן את הגזרה הזו. כבר לא שייך בשבת לעסוק בעניינים שנובעים מהתפשטות בית המקדש. אבל עתידים להחזיר מצוות אלו בשבת בזמן שיחזור בית המקדש במהרה בימינו כי”ר.