תְּנָא: בַּטַּל וּבָרוּחוֹת, לֹא חִיְּיבוּ חֲכָמִים לְהַזְכִּיר. וְאִם בָּא לְהַזְכִּיר — מַזְכִּיר. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְפִי שֶׁאֵין נֶעֱצָרִין.
תענית ג יג
הזכרת הטל בקיץ
טור, אורח חיים, סימן קיז ובאשכנז אין משנין בה כלל, אלא אומרים בימות הגשמים ותן טל ומטר לברכה ובימות החמה ותן ברכה, והכי משמע לישנא דגמרא שאלה בברכת השנים, אלמא אין משנין אותה אלא ששואלין בה מטר. ובספרד נוהגין לשאול טל בימות החמה שאומרים ותן טל לברכה, אע”ג דטל לא מיעצר, מתפללין עליו שיתנוהו לברכה. מהטור רואים שברצות אשכנז לא נוהגים לבקש על הטל בימות החמה, לעומת הספרדים שכן מבקשים. השאלה היא ממה נובעת המחלוקת? למנהג אשכנז, הביסוס הוא מהגמרא שהבאנו לעיל במסכת תענית, שבה רואים בבירור שטל לא נעצר, ועל כן אין צורך לבקש. אם כן, מדוע למנהג ספרד כן מבקשים? התשובה טמונה בנוסח הברכה ‘ברכנו ה’ אלהינו בכל מעשי ידינו וברך שנתנו בטללי רצון’. טל מייצג את חסד החינם שה’ נותן לעולם שאינו נעצר לעולם. נכון שטל לא נעצר, ואין אפילו חובה לבקש עליו, אבל אנחנו לא רוצים לקבל חסד ללא רצון, אלא מבקשים מה’ שגם החסד הזה יינתן לא מתוך טבע אלא מתוך הארת פנים ורצון אלוקי.