וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם וגו’ (בראשית יד, יח), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מה, יג): וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם. וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הַמָּקוֹם הַזֶּה מַצְדִּיק אֶת יוֹשְׁבָיו, מַלְכִּי צֶדֶק, (יהושע י, א): אֲדֹנִי צֶדֶק. צֶדֶק נִקְרֵאת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, כא): צֶדֶק יָלִין בָּהּ, מֶלֶךְ שָׁלֵם, רַבִּי יִצְחָק הַבַּבְלִי אוֹמֵר שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. (בראשית יד, יח): הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וְרַבָּנָן, רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר הִלְכוֹת כְּהֻנָּה גְדוֹלָה גִּלָּה לוֹ, לֶחֶם, זֶה לֶחֶם הַפָּנִים. וָיָיִן, אֵלּוּ הַנְּסָכִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי תּוֹרָה גִּלָּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט, ה): לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כָּל יַיִן שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רוֹשֶׁם חוּץ מִזֶּה. אָמַר רַבִּי לֵוִי אַף זֶה לֹא יָצָאנוּ מִיָּדוֹ, שֶׁמִּשָּׁם קָרָא עָלָיו (בראשית טו, יג): וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
בראשית רבה מג ו
הלכות כהונה גדולה גלה לו
במדרש פרשה מ”ג סימן ז’ ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין רשבנ”א הלכות כהונה גדולה גלה לו לחם זה לחם הפנים ויין אלו הנסכים, ורבנן אמרי תורה גלה לו שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, ביאור הדברים דהנה אברהם מדתו חסד והשפיל א”ע ממדריגתו לקרב את כל באי עולם למקום, ומדה זו נקרא גדולה שהיא התפשטות למטה כידוע ליודעים, וע”כ ענין הריגת המלכים הי’ היפוך מדתו שזה מדת שמאל דוחה, ומדתו הי’ ימין מקרבת, ואיך יתכן זה, אך הנה במדרש לעיל סי’ ד’ בפסוק יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו ר’ יהודה אומר אברהם הי’ משליך עליהם עפר והוא נעשה חרבות קש ונעשה חיצים, ויש להבין מאין הי’ ידע אברהם מעיקרא שיארע לו נס כזה יוצא מהיקש הטבעי ומדוע סמך עצמו על הנס, ונראה באשר כל עיקרו לא בא אלא להציל את לוט, לא הי’ נצרך אלא לסמות עיניהם של הרשעים ולבלבלם ולהבהילם כדי שיהי’ ביכולתו להוציא את לוט מידם ולהשיבו לביתו, וע”כ עיפר עליהם בעפר וקש כדי לסמות עיניהם, אך הש”י שלו נתכנו עלילות הפך העפר לחרבות וקש לחיצים באופן שמעתה לא נחשב אברהם להמכה, אלא הש”י בכבודו ובעצמו, והוא סימן לעתיד ויצא ה’ ונלחם עם הגוים ההם, ומעתה שוב לא קשה איך יתכן שאברהם שמדתו חסד יהי’ ידיו מלוכלכות בדם הרוגים, כי כל פעולותיו הי’ רק פעולת הצלה שהוא פעולת החסד אלא הש”י המכה, ובזה יש לפרש הכתוב שנאמר על אברהם נאום ה’ לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך, היינו שיחזיק במדתו מדת ימין מקרבת מדת החסד וזה שב לימיני, עד אשית אויביך הדום לרגליך היינו שאני בכבודי ובעצמי אשיתם הדום לרגליך אבל אתה תשב במדת החסד שהוא לימיני, ומ”מ בראותו כ”כ הרוגים לפניו, הי’ נידון בנפשו אם ח”ו לא אבד את מדתו מדת החסד, וכעין כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, אף בשוגג שלא כיון אליו וה”נ דכוותי’, וע”ז בא מלכי צדק מבשר שלום, והוציא לחם ויין לרמז לו שלא יהי’ נידון ברוחו, והלכות כהונה גדולה גלה לו, כי הענין כ”ג להמשיך השפעות ממעלה מעלה עד מטה מטה, וע”כ נקרא גדול שהוא התפשטות למטה, וע”כ אמר המדרש לחם זה לחם הפנים אף שלחם הפנים אינו נצרך כ”ג וכשר בהדיוט, אך יובן עפי”מ שכתב הרמב”ן פ’ תרומה שבאמצעות הלחם הפנים שובע יוצא לעולם, וכן נסכים נראה שבאמצעותם השפע בא לעולם ובנבואת חגי א’ שתו ואין לשכרה פירש”י שניטל טעם היין לפי שבטלו הנסכים, וכן מ”ד תורה גילה לו שתורה הוא ממעלה למטה בחסד לבד ונקראת תורת חסד מפני שאין העולם כדאי והגון לתורה וכבש”ס יבמות וכי הגון הי’ משה ללמוד תורה מפי הגבורה, והכוונה בכולם לבשר לו שעדיין במדתו מדת חסד ובשבילו בישראל כהונה גדולה ותורה: