ואברהם זקן בא בימים

הזמן הוא כלי ניטרלי של האדם. הוא יכול לעשות בו שימוש במה שרוצה. אם ממלא את הזמן במשמעות, החיים מקבלים משמעות. אם לא עושה דבר בעל משמעות, הכלי הזה נשאר ריק. כמו אדם שיש לו חודש לבנות בית. אם אכן בונה אותו, החודש יהיה מלא וגדוש. אבל אדם שמחכה חודש בלי לעשות כלום, לא ניצל את הכלי ובזבז את חודשו. לכן רשעים בחייהם נקראים מתים, כי חיים היא הכנסת משמעות נצחית לזמן גשמי. לכן הדבר שמופיע מייד אחרי בריאת האדם הוא השבת. קידוש הזמן. מה זו קדושה? ובכלל יש דבר כזה “קדושת הזמן”? כן. קדושה היא הכנסת משמעות לחיים. ראיית האחד בכל המציאות הנראית פרודה. לכן באה השבת שמבקשת לנתק את האדם מכל התעסקות בחומר המסתיר על ייחוד השם, ולקבוע יום שחוזר למהות ולמקור שלו – לגילוי האלוקות, שהיא המשמעות הנצחית של האדם. וזה ההסבר על הפסוק “ואברהם זקן בא בימים”. היה אמור להיות כתוב – ‘ואברהם זקן וימיו באו’! אך לא כך כתוב. הוא ‘בא בימים’ – לא הימים באים ועוברים, אלא הוא בא ופועל בהם. ברגע שיש רצון ומשמעות, אזי האדם שולט על הזמן. ברגע שאין משמעות ורצון, אזי הבזבוז והזמן שולטים על האדם, והוא נהיה עבד של הזמן. עיין עוד ברש”ר הירש שהרחיב בנושא.