רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פָּתַר קְרָיָא בַּגָּלֻיּוֹת, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, זֶה גָּלוּת בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד, כט): רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ. וָבֹהוּ, זֶה גָּלוּת מָדַי (אסתר ו, יד): וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן. וְחשֶׁךְ, זֶה גָּלוּת יָוָן, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹתֵיהֶן, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהֶם, כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פְּנֵי תְהוֹם, זֶה גָּלוּת מַמְלֶכֶת הָרְשָׁעָה, שֶׁאֵין לָהֶם חֵקֶר כְּמוֹ הַתְּהוֹם, מַה הַתְּהוֹם הַזֶּה אֵין לוֹ חֵקֶר, אַף הָרְשָׁעִים כֵּן. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת, זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה יא, ב): וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה’, בְּאֵיזוֹ זְכוּת מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה, הַמְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, בִּזְכוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁנִּמְשְׁלָה כַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יט): שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ. רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי פְּדָת אָמַר, בְּרִית כְּרוּתָה לַמַּיִם שֶׁאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת שָׁרָב רוּחָה שַׁיְיפָה, וּכְבָר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא יוֹשֵׁב וְתוֹהֶא, וְעָבַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ, פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְלֹא הֵשִׁיבוֹ, בַּשְׁלִישִׁית הֵשִׁיבוֹ בִּבְהִילוּת, אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא מֵאַיִן הָרַגְלַיִם, אָמַר לוֹ מְעַיֵּן הָיִיתִי, אָמַר לוֹ מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי מֵאַיִן הָרַגְלַיִם. אָמַר לוֹ מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְלֹא הָיָה בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים אֶלָּא כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְנַשֶּׁבֶת אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מְרַחֶפֶת, כָּעוֹף הַזֶּה שֶׁהוּא מְרַפְרֵף בִּכְנָפָיו וּכְנָפָיו נוֹגְעוֹת וְאֵינָן נוֹגְעוֹת. נֶהְפַּךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר לְתַלְמִידָיו, הָלַךְ לוֹ בֶּן זוֹמָא, וְלֹא שָׁהוּ יָמִים מֻעָטִים וּבֶן זוֹמָא בָּעוֹלָם.
בראשית רבה ב ד
והארץ היתה תהו זו מלכות בבל
ובמדרש פ”ב רשב”ל פתח קריא במלכיות והארץ היתה תוהו זו מלכות בבל שנא’ ראיתי את כל הארץ והנה תוהו, ובהו זו מלכות מדי שנא’ ויבהילו להביא את המן, ומדברי המדרש האלו נעמיד על ענין תוהו ובהו בנפש האדם מהו, דהנה מלכות בבל נראה שהי’ כח רע מתנגד למעלת השכל שבישראל ויראה טהורה הבאה מצד התבוננות השכל, וכח רע זה הי’ מטיל פחד ואימה כבמדרש לך פ’ מ”ד ואימה זו בבל, והי’ רוצה להתגבר על ישראל להכניס בהם שכל חיצוני כמ”ש בדניאל א’ ללמדם ספר ולשון כשדי, ובאשר השכל משכנו במוח ע”כ הוא הראש לד’ מלכיות וכתיב בי’ שם ב’ אנת הוא רישא דדהבא, ומלכות מדי הי’ כח רע המושך לתאוה ותשוקה רעה וסעודת אחשורוש לעד, ומתנגד לקדושת ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וע”כ כתיב בי’ חדוהי ודרעוהי די כסף שהוא לשון תשוקה כמ”ש (בראשית ל״א:ל׳) כי נכסוף נכספת, וידוע שתשוקה הוא בלב, וע”כ נשמע ממוצא דבר שתוהו הוא מלכות בבל ובהו הוא מלכות מדי, שתוהו ובהו הם כחות חיצונים לעומת מח ולב, תוהו לעומת המח, ובהו לעומת הלב, והם העדר הדעת והתשוקה הראוי’, ובכל ימי החול הדעת מוטרד בפרנסה ובמלאכה והלב משתוקק לגשמיות, זהו זמן שתוהו ובהו בעולם, אך כשהגיע יום השבת זכור שהוא בשכל ושמור שהוא בלב כאשר הזכרנו זהו כמה פעמים אז נקרא שנעקר תוהו ובהו מהעולם: דוהנה אין ארור מדבק בברוך והגיד כ”ק אדומו”ר הרי”מ זצללה”ה מגור דכל זמן שאיש הוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם אי אפשר שידבק בשבת שהוא ברוך ונצרך לזה הכנה דרבה בהתעוררת המוח מהלב ובישוב הדעת וכולי האי ואולי יזכה שיעשו המוח והלב כלים לקבל ההארה אלקית: הוהנה לעורר את האדם להכין את שכלו ונפשו בהתישבות הדעת תקנו ז”ל התקיעות והתרועות שניהם יחדיו, התקיעות הם קול פשוט מתיחס לשכל שהוא פשוט וכמה דפשיט אינש דעתי’ טפי מעלי, והתרועה מתיחס ללב כדכתיב (תהילים נ״א:י״ט) לב נשבר וגו’ וע”י פשיטת השכל מכין את רעיוניו ושכלו שהיו מפוזרים בהל”ט מלאכות ולצמצם את מחשבתו להקדושה, וע”י שבירת הלב יכול להכין את לבבו לבטל כל תשוקות חיצוניות ולעורר בקרבו האהבה רבה להש”י ברשפי אש שלהבתי’, ובלתי שבירת הלב מתשוקות חיצוניות א”א שיהי’ לו תשוקה אלקית והנה כ”ז בע”ש דעלמא, אבל ביו”ט שחל להיות בע”ש שישראל דבקים בהש”י באהבה כמו שאנו אומרים בתפלה ותתן לנו ה’ אלקינו באהבה מועדים לשמחה וכו’ אין אנו צריכין לעורר האהבה ע”י שבירת הלב מתשוקות חיצוניות שבלא”ה התגבר תשוקה ואהבה אלקית על אהבה ותשוקה חיצוניות מפאת קדושת יו”ט, אין צריכין עוד לתרועה אלא לתקיעה לבדה מפאת היתר אוכל נפש שביו”ט: