וה’ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו

וה’ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו פירש”י כל זמן שהרשע הזה עמו הי’ הדיבור פורש ממנו ולעיל שהי’ לוט אצלו כתיב וירא ה’ אל אברהם באותה שעה כשר הי’, וכבר אמרנו בשם הזוה”ק דלוט הוא יצה”ר מלשון לטותא, וא”כ הי’ מקולקל מתחילתו, אך נראה דהא דכתב רש”י באותה שעה כשר הי’ אתיא גם אליבא דזוה”ק, והיינו דהנה כמו בגשמיות דהקליפה שומר להפרי, ובעוד שהוא שומר יש לה מעלה שמצטרף לענין קבלת טומאת אוכלין, אך כשנפרד לעצמו נעשה פסולת גמור ונדחה לחוץ, ומגשמיות נשמע לרוחניות שכבר אמרנו במק”א שהם בסגנון אחד, שכן הוא בריאת היצה”ר לעומת היצה”ט שהיצה”ר נצרך לחדותא דשמעתתא וכדומה, ובמדרש פרשה ט’ והנה טוב מאד זה יצה”ר וכי יצה”ר טוב מאד אתמהה אלא שאלמלא יצה”ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן, וא”כ נברא היצה”ר להיות שומר ליצה”ט, אך כאשר נעשה נפרד לעצמו להיות מתאוה לגשמיות בשביל שהוא גשמיות לא לעזר ולא להועיל ליצה”ט ומזה נסתעף שנעשה להיפוך מיצה”ט ע”כ הוא כמו פסולת שנדחה לחוץ: טוובדוגמא זו י”ל שכן הי’ בריאת עשו ויעקב שהוא כמו קליפה שקדמה לפרי, והכוונה הי’ שעשו יהי’ שומר ליעקב וממציא לו כל דברים הנצרכים למען יהי’ יעקב פנוי לדברים שבקדושה וכמו שאמר הרה”ק ר”ב זצללה”ה מפרשיסחא שמה שמגנים את עשו שהי’ רשע, הלוא באם הי’ עושה מעש”ט הי’ עוד גרוע צא ולמד ממצוה אחת הוא כיבוד אב שהי’ נזהר בה, כמה צרות סבלנו מזה, ואמר הוא זצללה”ה, שהי’ לו להיות כמו שהי’ אך שהי’ צריך להיות לו דרך ארץ מיעקב ולהכניע אליו, עכת”ד, והפירוש כנ”ל שבאם הי’ נכנע ליעקב והי’ כמו שומר לפרי זה הי’ תיקונו וכמו שומר לפרי שמצטרף לקבל טומאת אוכלין כנ”ל, אך עשו בזדון לבו נעשה נפרד לעצמו כאלו הוא התכלית, וע”כ ובית עשו לקש: טזוכענין זה י”ל בלוט שהלך את אברהם אף שלוט הוא יצה”ר מ”מ הכוונה הי’ שיהי’ כמו קליפה השומר לפרי, וכמ”ש הרמב”ן שלצוותא של אברהם הלך אתו, וע”כ בעוד שהי’ נכנע לאברהם הי’ לו חשיבות והי’ טוב, ולא הי’ מתעכב הדיבור בשבילו, אך אח”כ כשהעשיר ונשא לבו לחשוב שהוא העיקר וממנו יצא כל בנין העולם וכמו שאמרו רועיו לרועי אברם לאברם אין לו בן ולוט יורשו, ובמדרש אל נא תהי מריבה ביני ובינך ר’ עזרי’ בשם ר’ יהודה בר’ סימון אמר כשם שהי’ ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט כך הי’ ריב בין אברם ללוט, ונעשה נפרד לעצמו, נעשה כמו קליפה הנפרדת מהפרי, וע”כ נתעכב בשבילו הדיבור לאברם, ואתיא דברי רש”י אף לפי הזוה”ק: יזוהנה עדיין יש להבין למה דווקא באותו זמן נתגלגל שנפרד לוט שבודאי ענינים אלו כל פרט ופרט נמי איננו במקרה, ולפי הדוגמא שבגשמיות כנ”ל יש לומר דכמו בגשמיות סדר התבואה שמתחילה מדיישין עד שנפרד הקליפה שלא תהי’ עוד דבק באוכל, ואחר כך זורין במזרה להרחיק הפסולת מהאוכל אחר שכבר איננו דבוק ע”י פעולת החבטה והדישה, וכן קליפת הגרעינין עצמן אחר שנטחן והקליפה איננה עוד דבוקה בהאוכל מרקדין אותן להרחיק הקליפה מהאוכל, כן נמי יש לומר בענין לוט שהלך את אברם כמו קליפה הדבוקה באוכל כנ”ל, אך ע”י הירידה למצרים והי’ לו מירוק לאברם ע”י הפחדים והטילטול והגלות עי”ז נפרד הקליפה ממני לגמרי היינו שאינה עוד דבקה עמו, ולא הי’ נצרך לו לוט כקליפה השומר לפרי, ע”כ נסתעף שגם ללוט הי’ צאן ובקר ואוהלים ונתגאה כדי שעי”ז יתרחק ממנו לגמרי, והכל בעתו ובזמנו, וכמו שבאברהם כן הי’ בגלות מצרים לכלל ישראל שע”י הגלות וטירוף והשיעבוד נפרד מהם הקליפה שלא להיות דבוק בהם חלק הרע, ורק אח”כ הגיע זמנם לצאת שנעשה פירוד לגמרי בינם לבין המצרים, וכאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וגם הרשעים שבישראל קודם היציאה מתו בשלשת ימי האפילה: יחויש לומר דבסגנון זה הוא ששת ימי המעשה ושבת שע”י הטרדות וטירוף של ששת ימי המעשה הן בגשמיות הן ברוחניות נתפרק הקליפה, אבל עוד לא נתרחקה לגמרי עד יום השבת שהנפש נתעלה והפסולת נדחה, ובזה יש ליתן טעם דבכל מקום שנכתב שבת בתורה נכתב קודם הששת ימי המעשה כי בלתי אפשר לצייר שיהי’ שבת בלתי יוקדם לו ששת ימי המעשה כמו שאי אפשר לצייר ריקוד קודם הטחינה וזרי’ קודם דישה: