ונח אפי’ נח שנשתייר בהם אינו כדאי אלא שמצא חן

והנה במדרש כי נחמתי כי עשיתים ונח אפי’ נח שנשתייר בהם אינו כדאי אלא שמצא חן, ונח בעצמו אמר ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני ובינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, והדברים מפליאים הלוא התורה העידה עליו איש צדיק תמים, וידוע בזוה”ק שנח הוא שבת והי’ מרכבה לצדיק יסוד עולם, היתכן להשוותו לדור המבול, שעע”ז וג”ע ושפ”ד, וכבר דברנו בזה אך לפי דרכינו הנ”ל יש לומר דבאמת יש לתמוה איך באו דור המבול לתכלית הקילקול כזה, ולמך ראה את אדה”ר ובודאי הי’ הרבה מדור ההוא שראו את אדה”ר והנם עד מפי עד שראה עד היצירה, ובודאי סיפר להם מחטאו ומעונשו ומהג”ע שראה בעיניו, ואיך יתכן להתקלקל כ”כ, אך י”ל דהנה אמרו ז”ל נח הי’ צריך סעד לתומכו, והיינו שלפי מהותו הי’ הרשעים מושכין אותו לרע ח”ו אלא שהשי”ת תמכו, וכן מפורש במדר”ת שהי’ הקב”ה סומכו שלא ישתקע במעשה דור המבול, וע”כ נח לא סמך על הנס והי’ עצתו להיות נבדל ונפרש מהם לגמרי כדי שלא יפגמו גם אותו, והנה לעיל אמרנו שפירות אור הנברא ביום הראשון שיורד לעולם, הצדיק שואב מהם פנימית השפעה שהוא אהבה, וחיצוניות השפעה ממנו ניזון העולם, אך נח באשר הי’ מתיירא להיות לו שום חיבור עמהם, מחל על פנימית השפעה זו למען לא יהי’ לו חיבור עם דורו באמצעות פנימית ההשפעה שהוא שואב מהם, מפחדו שלא יתפגם כנ”ל, וממילא נשאר גם פנימית ההשפעה באנשי דורו ולקחוהו לחיצוניות, ע”כ הי’ משוקעים באהבת חיצוניות ביותר עד שירדו כ”כ פלאים, וע”כ אחר שהרגיש נח מה שנעשה באנשי דורו שבאו לתכלית הקילקול בסיבתו כנ”ל שלא רצה לשאוב מהם פנימית ההשפעה האשים א”ע שהוא חייב בכל זה באשר הוא הגורם וזהו שאמר כאשר עשו כן עשיתי היינו שעשייתם שעשו הם נחשב כאילו אני עשיתים כי אני הגורם בכל אלה, וזהו מדת הצדיקים להאשים א”ע על כל שגגה, מה גם בכאן שהי’ באמת קושיא עליו, וע”כ אמרו אפי’ נח שנשתייר לא הי’ כדאי אלא שמצא חן, כי הכוונה היתה שהי’ מתיירא כנ”ל, ואפשר שהקרבן שהקריב אח”כ הי’ על השגגה זו: הולפי האמור יש לפרש הא ששתלו בתיבה, והיינו שבפנימית השפעה שלא רצה נח לשאוב מהם כנ”ל, היתה מתגללת בעולם ונטהרת נמי במי המבול והיתה צריכה להשתאב בנח, אך נח לא הי’ יכול עוד לשאוב אותה באשר כבר לא רצה ופגם בזה אלא שאב באמצעות התיבה שבזוה”ק שהתיבה הוא דוגמת ארון הברית, וידוע שארון ברית ה’ הנוסע לפניהם שלושת ימים לתור להם מנוחה הי’ מכלה את כוחות הרעות נחש שרף ועקרב, והיינו ע”י שמצץ ובירר מהם את ניצוץ הקדוש המחי’ אותם ונשארו פגרים מתים, ודבר זה ידוע למבינים מענין ירידת המלכות לעולמות שלמטה ללקט אורות, כן הי’ נמי ענין התיבה, ונח שהי’ בתיבה הי’ שואב באמצעותה, וזה ממש כעץ שתול על פלגי מים ששואב רטיבת המים: וויש לומר דכענין זה הוא שבת וששת ימי המעשה, דבששת ימי המעשה הוא זמן הבירורין, אך מי שלא זכה לזה בששת ימי המעשה יש לו תקנה בשבת ששבת הוא זמן עליות פנימות העולמות, והאיש הדבוק בשבת זוכה לחלקו באמצעות שבת, וזהו בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, שהוא בששת ימי המעשה בחי’ שלל, ומ”מ בשבת היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה והוא דמיון התיבה כאני’ שצפה על פני המים: