חציף עלי מאן דמצלי בבקתא

בפשטות, רש”י במקום מביא את הטעם לדבר – שכשנמצא במקום צניעות חלה עליו אימת המלך. התוספות הקשה: הרי יצחק יצא לשוח בשדה דווקא. ומתרץ שני תירוצים: תירוץ ראשון – מדובר היה בהר המוריה שנקרא “שדה”, ושם כמובן יש אימת המלך, ותירוץ שני – בגמרא מדובר בבקעה שעוברים בה אנשים, ומצד ההפרעה אסור להתפלל שם, אבל יצחק התפלל בשדה שאין עוברים בה אנשים ואין הפרעה. הגר”א הסביר שמדובר בבית צר. הרמב״ם, הרא”ש והרי”ף לא הביאו דין זה כלל, לעומת שולחן ערוך שכך פסק. תמוה למה שלושת עמודי ההוראה לא הביאו את הדין הזה, ועוד יותר תמוה שבעיניי ולענ”ד, התפילה במקום פתוח בטבע מחזקת עוד יותר את תפילת האדם. מראיית הטבע במקום תפילתו, האדם מתחבר עוד יותר למי שאמר והיה העולם! (עיין רמב”ם, הלכות דעות). בטבע אדם יכול להתפלל טוב יותר כאשר רואה את מעשי ה’, יותר מאשר בבית סגור עם חלונות. אפשר אולי לומר שרב כהנא שנמצא בבבל מדבר על בקעה, שנקראת בבל. כלומר, החוצפה, חוסר הצניעות קיימת דווקא בחוץ לארץ, שם הטבע והארץ אינם קדושים, ולכן תפילה במקום בקעה מהווה חוצפה. לעומת זאת, בארץ ישראל הטבע אינו סותר את הקדושה. אדרבה, הוא מגלה את ה’ בכל פינה, ואין בעיה להתפלל במקום פתוח. אולי בגלל זה, הירושלמי, רמב״ם, רא”ש ורי”ף לא פסקו כך.