רַבִּי חָמָא פָּתַח (משלי כה, ד): הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וגו’, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב, מָשָׁל לְאַמְבַּטִּי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם, וְהָיוּ בָהּ שְׁנֵי דְּיוֹסְקוֹסִים נָאִים, כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים נִרְאֵית, כֵּיוָן שֶׁפָּסְקָה וְנִעֵר הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ, נִרְאֵית מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים. כָּךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הָעוֹלָם תֹּהוּ וָבֹהוּ, לֹא נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כֵּיוָן שֶׁנֶּעֱקַר תֹּהוּ וָבֹהוּ מִן הָעוֹלָם, נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ. (משלי כה, ד): וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי, נַעֲשׂוּ כֵּלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
בראשית רבה י ב
כל זמן שהיה העולם תהו ובהו
בש”ס חולין כ”ו: יו”ט שחל להיות בע”ש תוקעין ולא מריעין, ובע”ש דעלמא מפורש בש”ס שבת ל”ה: דתוקעין ומריעין, ולהבין הענין יש להקדים דברי המד”ר בראשית פ’ יוד רבי חמא פתח הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי וכו’ כך כל זמן שהי’ העולם תוהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תוהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף נעשו כלים הה”ד ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ע”כ. ואמרנו לפרש דהנה לכאורה אינו מובן דמשמע דכשהגיעה שבת נעקר תוהו ובהו מן העולם ובפשטות נראה שתיכף ביום הראשון במאמר יהי אור נעקר תוהו ובהו, אך הפי’ שהנה במדרש ששמים וארץ היו נמתחין והולכין, והפי’ שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש והגשמיות הי’ מכסה על פנימית ענין שמים וארץ, וזהו הפי’ כל זמן שתוהו ובהו הי’ בעולם לא הי’ נראית מלאכת שמים וארץ, שהגשמיות הוא התוהו ובהו שהי’ מסתיר פנימית ורוחנית שמים וארץ, אך כשהגיע יום השבת וכל הבריאה שבה לשרשה שזהו תכלית הבריאה שתשיב לשורשה וישמח ה’ במעשיו, אז נעקר תוהו ובהו מן העולם ונעשו כלים לקבל קדושה העליונה, וכדוגמא זו הוא בנפש האדם שהמוח והלב הם דוגמת שמים וארץ, שהשכל משכנו במוח, והנפש שהיא תשוקת האדם משכנה בלב, וכמו שהשמים משפיעים על הארץ, כן השכל משפיע על הנפש, והנה כמו שמים וארץ כל ששת ימי המעשה היו נמתחין והולכין ובהגיע יום השבת נעשו כלים לקבל קדושה העליונה, כן בנפש האדם, שבהגיע יום השבת נחשב דעתו של אדם היפוך התוהו ובהו שהוא השוטטת השכל והתשוקות בעניני עוה”ז: