מאי טעמא עבד יוצא בשן ועין

במדרש אמר ר’ יעקב בר זבדי מה טעם עבד יוצא בשן ועין מהכא וירא ויגד, ופירש כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה כי ענין שעבוד איננו שייך אלא לחומר כמו בהמה משועבדת לאדם אבל רוחני אינו ראוי להשתעבד, והנה חוש הראות והדיבור הם כוחות היותר רוחנים שבאדם, וע”כ איש שיש בו כוחות רוחניים אלו אין ראוי להשתעבד, רק באשר פגם חושים אלו ע”י וירא ויגד ע”כ נתקלקל להשתעבד, אך כאשר הפיל שנו או סימא את עינו נתמרק החטא ושוב אין ראוי לו השעבוד ודפח”ח, ויש לי להוסיף עוד דברים, כי כל רמ”ח אברים שבאדם הם לעומת רמ”ח מצ”ע א”כ יש בהם דוגמא וצורה עליונה ושורה עליהם כח רוחני, אך באשר הם גשמיים אין בהם כח לקבל כח הרוחני אלא ע”י אמצעות כוחות הנ”ל הראי’ והדיבור הראי’ מתיחס למוח והדיבור ללב, וכאמרם ז”ל לישנא קולמסא דליבא, וכאשר הם שלימים כולם הם שלימים באמצעותם, וכמ”ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו’ למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, שכל מצותי הם כולל נגד כל רמ”ח אברים, וכמ”ש תנה בני לבך ועיניך לי ובירושלמי אם אתה נותן לבך ועיניך לי אני ידע דאת שלי ואם לאו אין את שלי, שהכל תלוי בשני אלה, וכענין שרמזו כלה שעיני’ יפות אין כל גופה צריך בדיקה, וכתיב נמי מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, וא”כ כל זמן שאדם משמר את עיניו ואת לבו שבכלל זה כח הדיבור שבו אינו ראוי להשתעבד, וזה שבמדרש פרשה מ”ד שמעון בר אבא בשם ר’ יוחנן ארבעה דברים הראה לו, גהינם, ומלכיות, ומ”ת, ובהמ”ק, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצילין משתים פירשו משתים הם נידונין בשתים וכו’ בירר לו את המלכיות, כי תורה הוא שלימות המוח, קרבנות הוא שלימות הלב, פירשו משתים שהוא פגם המוח והלב, והוא ענין ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כנ”ל הם משועבדים למלכיות, וזהו שכל שעבוד הנמצא בעולם הוא רק מוירא ויגד שהם פגם המוח והלב שנעשה כולו חומרי, ואך ע”י מירוק אחד מראשי אברים יהי’ מה שיהי’, שוב נעשה אותו אבר דוגמא לצורה עליונה וראוי לחול עלי’ כח רוחני ופשטה קדושה בכולה וחל על כולו כח רוחני ומסלק השעבוד, והנה בשבת ישראל זוכין לבחי’ מוח ולב והם זכור ושמור, וע”כ שבת מפקיע מידי שעבוד בפרט ובכלל בפרט כבמדרש עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגים, וגמירי דשמירת שבת לא מיעני, ובכלל אלמלי שמרו ישראל שני שבתות לא שלטו בהם אומה ולשון ושתי שבתות מיד נגאלין, וכן נמי תורה ועבודה תורה מוח ועבודה הוא רעותא דליבא, וזה שייך בכל איש ואיש כפי מה שהוא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וממוצא הדברים להנצל משעבוד אין עצה טובה הימנה רק להשקיע מוחו ולבו בתורה ועבודה שהם כנגד המוח והלב, וכמו שנראה בחוש משנתמעט שוקדים על התורה ועל העבודה נמשך עול השעבד והשתרגו עלו על צוארינו, או שמירת שבת כהלכתה עכ”פ, הושיענו ה’ וקבצנו והצילנו מן הגוים וגו’: