אָמַר עוּלָּא: פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא. חַד אָמַר טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין, וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל כְּנֶגֶד יָמִים הַיּוֹצְאִין. וְחַד אָמַר טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי כְּנֶגֶד פָּרֵי הַחַג, וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין.
שבת כב ו
מחלוקת ב”ש וב”ה בנרות חנוכה
מעניין מה מסתתר מאחורי מחלוקת זו, דעת בית הלל נראית לכאורה מובנת יותר, עניין של העלאה איטית עד ליום השמיני שבו כל הנרות, אורות הנס מתגלות. אבל מה מסתתר מאחורי דעת בית שמאי? נראה שיש כאן מאחורי הקלעים מחלוקת על מהות ניצחון החשמונאים. דעת בית הלל אומרת שהניצחון שלהם בנה את היכולת בעם ישראל למרות הגלות המתקרבת, נפילת החשמונאים כ-200 שנה אחר כך, בכל זאת להתמודד עם אומות העולם ולהיות עצמאיים בארצם, חזרה מלכות לישראל! ולכן חג זה נשאר, כי אורו הוא זה שיזרע את הכוחות שיתנו לעם ישראל את הרצון 2000 שנה לאחר מכן להחזיר את המלכות לישראל בזמן שיבת ציון שלנו. לעומת זאת, בית שמאי מסתכלים על הניצחון הזה כניצחון זמני, שהולך ונעלם, ידוע איך מלכות החשמונאים הסתיימה, במלחמות אחים, בחטאים ובנפילות גדולות, ולכן מה שנותר הוא נר אחד קטן, אור מועט שכן ימשיך להתנוצץ לאורך הגלות הארוכה. הכל תלוי בנקודת המבט…