רַבִּי חָמָא פָּתַח (משלי כה, ד): הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וגו’, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב, מָשָׁל לְאַמְבַּטִּי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם, וְהָיוּ בָהּ שְׁנֵי דְּיוֹסְקוֹסִים נָאִים, כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים נִרְאֵית, כֵּיוָן שֶׁפָּסְקָה וְנִעֵר הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ, נִרְאֵית מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים. כָּךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הָעוֹלָם תֹּהוּ וָבֹהוּ, לֹא נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כֵּיוָן שֶׁנֶּעֱקַר תֹּהוּ וָבֹהוּ מִן הָעוֹלָם, נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ. (משלי כה, ד): וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי, נַעֲשׂוּ כֵּלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
בראשית רבה י ב
משל לאמבטי שהיתה מלאה מים
במ”ר פ”י ר’ חמא פתח הגו סיגים מכסף וגו’ אמר ר”א בשם ר’ יעקב משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והי’ בה שני דיוסקוסים נאים, כל זמן שהיתה מליאה מים לא היתה מלאכת דיוסקוסים נראית, כיון שפסקה ונער המים שבתוכה נראית מלאכת הדיוסקוסים, כך כ”ז שהיתה העולם תהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף כלי נעשו כלים הדא ה”ד ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ע”כ: גהנה כל בריאה פרטית מבריאת שמים וארץ טרם בוא יום השבת הי’ כל פרט ופרט בפני עצמו כי הי’ חסר בהם כח המאחד אותם, אך כאשר בא יום השבת בא בכל בריאה פרטית רוח נפשיי והי’ השבת כמו נפש באדם חי וכמ”ש שבת וינפש, וכמו רוח חי שבאדם שהנפש הוא התכללות כל האברים, וכל אבר משיג כח כללי ע”י. תדע שאין סומא מוליד סומא, ואם לא הי’ בו רוח חיים הי’ כל אבר בפ”ע, ואין זה חיבור כי חיבורי אוכלי כמאן דמפרתי דמי, וזהו הפירוש ויכולי שנעשה כל הבריאה כלל אחד, וז”ש במ”ר נעשה כלי, דכלי היינו כלל לא כשברי כלים שכל אחד בפני עצמו, וז”ש כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם, דלכאורה אינו מובן הלא תהו ובהו נעקר תיכף בבריאת יום ראשון, ולמה כתב המדרש דווקא ביום השביעי, אך הוא הדבר שאמרנו דאז בא בו רוח חיים ושלימות הבריאה, וזהו היפך תהו ובהו, וא”כ עד שבת שפיר נקרא שלא נעקר תהו ובהו מן העולם: דוהנה ידוע שעולם שנה נפש וכמו בכל העולם כללי כן בכל איש פרטי ומוח ולב הם כנגד שמים וארץ, מוח בחי’ שמים ולב בחי’ ארץ, וישוב הדעת הוא התכללות מוח ולב, שהמוח מאיר ללב והלב הוא מלך כל האברים וע”י ישוב הדעת נעשה הכל כלל אחד, ובלעדי ישוב הדעת נקרא שהוא תהו ובהו, ובמ”ר ובהו זו מלכות מדי ויבהילו להביא את המן, ובהלה היא היפוך ישוב הדעת, והנה בשבת כתיב לדעת כי אני ד’ מקדישכם, וכמו בכלל הבריאה כשבא שבת נעקר תהו ובהו כמו כן הוא באדם הפרטי, ונראית שני דיוסקוסים נאים, וזהו מוח ולב: הובזה יובן מאמר האר”י ז”ל דחטא אדה”ר הי’ שלא המתין עד שבת, היינו דבאם הי’ שבת, הי’ חל עליו דעת דקדושה כי שבת היא דעת כנ”ל וכשלא המתין חל עליו דעת טוב ורע והוא כעין מה שכתב הזוה”ק לענין טומאת מת: ווכפי האמור יובן מה שאחז”ל שבת מביא גאולה לעולם דהנה המהר”ל ז”ל כתב החילוק בין גאל לגלה, דגלה בהא והד’ שבהא מורה לפיזור שבד’ רוחות, ואלף הוא חיבור שמאחד, ולהנ”ל ששבת הוא נפש הבריאה שמחבר כל הבריאה להיות כלל אחד ולכך מביא גאולה והבן: