וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ — דְּכׇל מִילְּתָא דַּהֲוָה סָלְקָא לֵיהּ, אֲמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה. זִימְנָא חֲדָא בְּעוֹ לְשַׁדּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹרוֹן לְבֵי קֵיסָר, אָמְרוּ: מַאן יֵיזִיל — יֵיזִיל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, דִּמְלוּמָּד בְּנִיסִּין הוּא. שַׁדַּרוּ בִּידֵיהּ מְלֵא סִיפְטָא דַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אֲזַל, בָּת בְּהָהוּא דִּירָא. בְּלֵילְיָא קָמוּ הָנָךְ דָּיוֹרָאֵי וְשַׁקְלִינְהוּ לְסִיפְטֵיהּ וּמְלוֹנְהוּ עַפְרָא.
תענית כא יא
נחום איש גם זו
נראה לבאר, שכדי להגיע למידה זו לומר על כל דבר “גם זו לטובה”, צריכה להיות לאדם עין טובה על המציאות. כמו שהמשנה מלמדת להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, ולכן מעפרו של אברהם זורק על האויבים וזה מצליח. אבל כדי לרכוש מידה זו, מהותה ושורשה הם באמונה של האדם. שהרי ממה נובעת עין טובה? מאמונה חזקה של האדם בהשגחת ה’, שרואה את ה’ מתגלה במציאות בכל דבר, בכל באירוע, ולא רק זה, אלא גם בכל אדם! “ואהבת לרעך כמוך – אני ה'”, כלומר הוא מתגלה גם בכל אדם. אם יש לאדם אמונה חזקה, הוא חייב להיות אופטימי ולראות איך הכול מתגלגל על ידי ה’ לטובת המציאות כולה. ולכן, דווקא נחום איש גם זו במידתו ובאמונתו, זוכה לניסים, מלומד בניסים. מדוע? מפני שאם הוא מאחֵד את המציאות בראייה שלו, אזי ה’ עושה לו נס שהוא מעל הטבע, ויכול לראות באופן גלוי את יד ה’, ומבחינת אדם כזה, אין כלל הבדל ביניהם. הכול הוא גילוי ה’. בראייה כזו, לא רק שהאדם זוכה למידת עין טובה, אלא זוכה גם להתמדה. כמו נחום איש גם זו שלא התייאש כאשר הוא ראה שאין לו מה לתת לקיסר, ובכל זאת ממשיך, אדם כזה יכול רק להתמיד.