וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר (בראשית ה, כט), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הַשֵּׁם וְלֹא הַשֵּׁם הוּא הַמִּדְרָשׁ, לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא נֹחַ זֶה יְנִיחֵנוּ, אוֹ נַחְמָן זֶה יְנַחֲמֵנוּ, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן הִשְׁלִיטוֹ עַל הַכֹּל, הַפָּרָה הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ, וְהַתֶּלֶם נִשְׁמַע לַחוֹרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם מָרְדוּ עָלָיו, הַפָּרָה לֹא הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ, וְהַתֶּלֶם לֹא הָיָה נִשְׁמַע לַחוֹרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ, נָחוּ. וּמְנָא לָן, נֶאֱמַר כָּאן נְיָחָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות כג, יב): לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, מַה נְּיָחָה שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן נְיָחַת שׁוֹר, אַף נְיָחָה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן נְיָחַת שׁוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לֹא הַשֵּׁם הוּא הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הַשֵּׁם, וְלֹא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא אוֹ נֹחַ זֶה יְנִיחֵנוּ, אוֹ נַחְמָן זֶה יְנַחֲמֵנוּ, אֶלָּא עַד שֶׁלֹא עָמַד נֹחַ הָיוּ הַמַּיִם עוֹלִים וּמְצִיפִים אוֹתָם בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם. שְׁתֵּי פְעָמִים כְּתִיב (עמוס ה, ח): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, כְּנֶגֶד שְׁתֵּי פְּעָמִים שֶׁהָיוּ הַמַּיִם עוֹלִים וּמְצִיפִין אוֹתָן בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם, אַחַת בְּשַׁחֲרִית וְאַחַת בְּעַרְבִית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פח, ו): כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר, שׁוֹכְבִים שֶׁלָּהֶם חֲלָלִים הָיוּ, כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ, נָחוּ. נֶאֱמַר כָּאן נְיָחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן נְיָחָה (ישעיה נז, ב): יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, מַה נְּיָחָה הָאָמוּר לְהַלָּן נְיָחַת קֶבֶר, אַף נְיָחָה הָאֲמוּרָה כָּאן נְיָחַת קֶבֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לְשֵׁם קָרְבָּנוֹ נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כא): וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לְשֵׁם נַחַת הַתֵּבָה נִקְרָא, דִּכְתִיב (בראשית ח, ד): וַתָּנַח הַתֵּבָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ הַמַּזָלוֹת כָּל אוֹתָן שְׁנִים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן שִׁמְּשׁוּ אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר. (בראשית ח, כב): לֹא יִשְׁבֹּתוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכָּאן שֶׁלֹא שָׁבְתוּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכָּאן שֶׁשָּׁבָתוּ.
בראשית רבה כה ב
נח לשם קרבנו נקרא
במד”ר ר’ אליעזר אומר לשם קרבנו נקרא [נח] שנאמר וירח ה’ את ריח הניחוח, ר’ יוסי בר”ח לשם נחת התיבה נקרא שנאמר ותנח התיבה בחודש השביעי וגו’, נראה דהנה ידוע דשם הוא המהות, וקמיפלגי במהות נח, ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, דשניהם הי’ בנח דכבר אמרנו בשם חכמי אמת דנח בתיבה נקשר בשורש נשמתו היפוך המבול שנפסקו מהשורש שלהם ובשביל שנקשר בשורש נשמתו זה עצמו הי’ הצלתו כי מקורו מקור חיים וזהו ותנח התיבה כי זה הוא שורש המנוחה, ומ”ד לשם קרבנו נקרא שע”י הקרבן הקריב את כל העולם כולו להש”י לא עצמו לבד הרי הכריתת ברית שהי’ ע”י הקרבן נעשה עם כל נפש חי’ בכל בשר אשר על הארץ, אך באם לא הי’ בעצמו נקשר מקודם לא הי’ בכוחו לקרב את כל העולם כולו להש”י וא”כ מר אזיל בתר התחלה שהוא התקשרות עצמו שזה יסוד הבנין ואם אין יסוד אין בנין ע”כ זה חשוב יותר ועל שמו נקרא, ומר אזיל בתר התכלית שזה דבר גדול יותר שהקריב כל העולם כולו: כאוי”ל עוד בלשון אחר מר אזיל בתר הצלה ומר אזיל בתר תוספות מעלה שהקרבן היא תוספות מעלה שע”י הי’ הכריתת ברית והכל דבר אחד: