דָּבָר אַחֵר, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קב, יח): פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם, שֶׁנִּצְּחוּ יִשְׂרָאֵל בַּדִּין וְנִמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם וְהֵן אוֹמְרִים נָצְחוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טו, כט): וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל אִם קִיַּמְתֶּם מִצְוַת לוּלָב שֶׁנִּקְרָא נָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, יא): נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח, הֲרֵי אַתָּה מְבֻשָּׂר שֶׁנִּצַּחְתָּ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם. אָמַר רַבִּי אָבִין, פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, וְאָמַר רַבִּי אָבִין אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לַעֲמֹד עַל אַפּוֹ שֶׁל דָּוִד, פְּעָמִים שֶׁקּוֹרֵא עַצְמוֹ עָנִי, פְּעָמִים שֶׁקּוֹרֵא עַצְמוֹ מֶלֶךְ, הָא כֵיצַד בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה צוֹפֶה וּמַבִּיט שֶׁצַּדִּיקִים עֲתִידִין לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ כְּגוֹן: אָסָא, יְהוֹשָׁפָט, חִזְקִיָּה וְיֹאשִׁיָּה, הָיָה קוֹרֵא עַצְמוֹ מֶלֶךְ, שֶׁנֶאֱמַר (תהלים עב, א): אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן, וּבְשָׁעָה שֶׁצּוֹפֶה רְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן: אָחָז, מְנַשֶּׁה, אָמוֹן, הָיָה קוֹרֵא עַצְמוֹ עָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, א): תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף. רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי פָּתַר קְרָיָה בַּפּוֹעֵל הַזֶּה, מָה הַפּוֹעֵל הַזֶּה יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר לִכְשֶׁיַּפְלִיג מְלַאכְתּוֹ קִמְעָא וְיַלְקִישֶׁנָּה בַּסּוֹף כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית ל, מב): וְהָיוּ הָעֲטֻפִים לְלָבָן, מַהוּ הָעֲטֻפִים, רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי חִלְקִיָה אָמַר לַקִּישָׁא. דָּבָר אַחֵר, פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, הָיָה לוֹ לוֹמַר לֹא בָזָה תְּפִלָּתוֹ, וְאִם לֹא בָזָה תְּפִלָּתָם, הָיָה לוֹ לוֹמַר פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָרִים, אֶלָּא פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, זֶה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהָיָה עַרְעָר מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים, וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם, זוֹ תְּפִלָּתוֹ וּתְפִלַּת אֲבוֹתָיו, דִּכְתִיב (דברי הימים ב לג, יג): וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ, מַהוּ וַיֵּעָתֶר לוֹ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּעֲרָבְיָא צָוְוחִין לַחֲתִירָתָא עֲתִירָתָא. (דברי הימים ב לג, יג): וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ, בַּמֶּה הֱשִׁיבוֹ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יוֹנָה אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, בָּרוּחַ הֱשִׁיבוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר מַשִּׁיב הָרוּחַ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (דברי הימים ב לג, יג): וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מְנַשֶּׁה אִית דִּין וְאִית דַּיָּנָא. רַבִּי יִצְחָק פָּתַר קְרָיָא בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ שֶׁאֵין לָהֶם לֹא מֶלֶךְ וְלֹא נָבִיא, לֹא כֹהֵן וְלֹא אוּרִים וְתֻמִּים, וְאֵין לָהֶם אֶלָּא תְּפִלָּה זוֹ בִּלְבָד, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תִּבְזֶה אֶת תְּפִלָּתָם, (תהלים קב, יט): תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן, מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל הַשָּׁבִים, (תהלים קב, יט): וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא אוֹתָן בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. דָּבָר אַחֵר, תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, שֶׁהָיָה נָטוּי לְמִיתָה, וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ, שֶׁבְּרָאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, דָּבָר אַחֵר, תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי שֶׁהָיוּ נְטוּיִין לְמִיתָה, וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ, שֶׁבְּרָאָן בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. דָּבָר אַחֵר, תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן, אֵלּוּ דּוֹרוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵם נְטוּיִין לְמִיתָה, וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִבְראוֹת אוֹתָן בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, וּמֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת, לִקַּח לוּלָב וְאֶתְרוֹג וּנְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
ויקרא רבה ל ג
פנה אל תפלת הערער
במדרש ד”א ולקחתם לכם ביום הראשון הה”ד פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם שנצחו ישראל בדין ונמחלו עונותיהן וכו’ וא”ר אבין אין אנו יכולין לעמוד על אפיו של דוד פעמים שקרא עצמו עני פעמים שקורא עצמו מלך הא כיצד בשעה שהי’ צופה ומביט שצדיקים עתידין לעמוד ממנו כגון אסא וכו’ הי’ קורא עצמו מלך וכו’ ובשעה שצופה רשעים יוצאים ממנו כגון אחז מנשה אמון הי’ קורא עצמו עני שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ר’ אלכסנדרי פתר קרי’ בפועל הזה מה פועל הזה יושב ומשמר לכשיפליג מלאכתו קמעה וילקישנה בסוף כד”א והיו העטופים ללבן וכו’, ויש להבין מאמר ר’ אלכסנדרי מה ענינו לתפילה, ולגבי הא שקורא עצמו עני כשצופה שרשעים יוצאין ממנו, והמפרשים נדחקו מאד בפירושו, גם מה ענין זה להא דנצחו ישראל בדין, ולסיום דברי המדרש בפסוק תכתב זאת לדור אחרון עי”ש: יאונראה לפרש דהנה דוד המע”ה הי’ מוצא תמיד חסרונות בנפשו כמשפט השלמים שכל מה שהם צדיקים יותר נדמה בעיניהם שלא עשו כלום, והי’ בעיניו חרפת אדם ובזוי עם, מה גם להיות מלך ישראל משיח אלקי יעקב בודאי לא מצא את עצמו ראוי לזה, ע”כ לא הרהיב עוז בנפשו לקרוא א”ע מלך, אך בשעה שהי’ צופה ומביט שצדיקים יוצאים ממנו הי’ תולה המלוכה בזכות בניו וע”כ אז דווקא קרא א”ע מלך, ולהיפוך נמי כשהי’ צופה שרשעים יוצאין ממנו הי’ תולה החסרון בעצמו שמחמתו ובשבילו הם רשעים, וע”כ הי’ אז קורא א”ע עני שפירושו שפל, שהי’ בעיני עצמו שפל שבאנשים: יבוהנה מדה זו להיות בעיני עצמו שפל שבאנשים האומנם שהיא מדה טובה שאין כמוה, ומה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, מ”מ צריכה שמירה גדולה לבל תגרום יאוש הנורא שהוא גרוע מהכל, וע”ז בא ר’ אלכסנדרי ופירש סיפא דקרא כי יעטוף שפירושו שמצפה ושומר לסופו של דבר, כמו פועל המצפה ושומר לסוף מלאכתו, וכן דוד המע”ה בכל עת שהביט בשפלותו ושרשעים יוצאין ממנו הביט נמי לסוף כל המעשים ומה תהי’ אחרית דבר שעתיד לעמוד ממנו מלך המשיח והוא יתקן את כל העולם, ובימיו יתקיימו כל יעודים הטובים, ומובן שזה הי’ לו למשיב נפש להחליף כח וללבוש עוז ותעצומות בעבודתו עבודת הקודש, ובאמת זה לימוד גדול לכל איש ואיש לזכור היטב מה יהי’ סוף כל המעשים ומה עתיד להיות ממנו, שאף שכעת איננו ראוי מ”מ סוף כל סוף עתיד להזדכך ע”י סיבות שונות או ע”י גלגולים עד שעתיד לאשתאבא בגופא דמלכא, וזה נותן עוז ותעצומות להחזיק בעבודת ה’ ולא ירף: יגולפי האמור יובן שזה הענין נאות למצות לולב ונצחון ישראל לאומה”ע, שאף שהאדם הוא בעיני עצמו כערער בערבה ובר”ה גנוחי גנח וילולי יליל, וביוה”כ הוידויין עפר אני בחיי ק”ו במיתתי, מ”מ מחמת שיביט אל סופו כנ”ל בזה יוסיף עוז ותעצומות להודות ולהלל ויגביה לבו בדרכי ה’ בשמחה, וזהו סיום דברי המדרש תכתב זאת לדור אחרון אלו דורות הללו שהם נטוים למיתה ועם נברא יהלל י”ק שהקב”ה עתיד לבראות אותם ברי’ חדשה, ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג ונקלס להקב”ה, היינו אף בעודנו בגלות המר ונטויין למיתה ח”ו, מ”מ עלינו לזכור את העתיד שעתידין להבראות ברי’ חדשה, וע”כ עלינו מעתה לעשות, ליקח לולב ואתרוג ונקלס להקב”ה: