שהי’ הטיט מוגבל בהם

ועמק השידים בארות בארות חמר וברש”י בשם מדרש אגדה שהי’ הטיט מוגבל בהם ונעשה נס למלך סדום שיצא משם ולפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינים שניצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע, והרמב”ן הקשה שבהיות מלך סדום עוע”ז הנה נסו יחזיק בידי עוע”ז או שיאמינו שכל הנסים נעשו ע”י כשפים או מקרה באפשריות רחוקה, ופירש שנעשה לו נס לכבוד אברהם שיצא לקראתו לכבודו ואפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל את המלכים, והנה נעשה הנס ע”י אברהם ואם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם כ”ש שיש להאמין שיעשה נס לאברהם להציל ממת נפשו עכ”ד, אך יש להבין דהנה במדרש פ’ מ”ג ראבכ”א התחיל לקשקש לו בזנבו אמר לו מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת אף אני ירדתי לחמר וניצלתי, משמע שבא להשוות עצמו לאברהם, ולדברי הרמב”ן הרי הנס הי’ ע”י אברהם ומה מקום הי’ להשוות עצמו לאברהם: יאונראה לפרש שגם מלך סדום הודה שהנס ע”י אברהם הי’, אך חשב עצמו שיש לו שייכות בצד מה לאברהם וע”כ נעשה לו נס ע”י אברהם כי אם אלו לא הי’ לו שייכות לאברהם לא הי’ הנס שנעשה לכבוד אברהם נעשה עמו, וזהו הלשון והמליצה התחיל לקשקש לו בזנבו ככלב המתאהב על אדוניו מראה שיש לו דיבוק באדוניו ושייך אליו, אך באמת זה שקר מוחלט שכל הגוים כאין נגדו ואין להם שום מציאות במדריגת אברהם, כמ”ש אחד הי’ אברהם, וידוע דהלשון אחד הוא שאין שום צירוף לזולתו, וזהו ההפרש בין אחד ובין ראשון, שתיבת ראשון נסמך אל השני שא”א לומר ראשון אלא כשיש שני אבל אחד הוא מלה בגרמי’ וע”כ הש”י נקרא אחד והדברים עתיקים: יבולפי האמור יובן ענין הפרשה שאמר לו מלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך, היינו שהי’ חושב לחלוק עמו שזה יקח הנפש זהו הרכוש, וכדין שנים אוחזין בטלית שיש להם חיבור זה לזה באמצעות הטלית, אך אברהם השיב לו הרימותי וגו’ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו’ בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי וגו’ הם יקחו חלקם, היינו שהם בעצמם יקחו ולא שאקח אני עבורם שלא רצה להיות לו עמו צירוף כלל: