בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הַשָּׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִבְרֵאת הָאָרֶץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים הָאָרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַשָּׁמַיִם. אֵלּוּ מְבִיאִין טַעַם לְדִבְרֵיהֶם, וְאֵלּוּ מְבִיאִין טַעַם לְדִבְרֵיהֶם. עַל דַּעְתֵּיהוֹן דְּבֵית שַׁמַּאי דְּאִינּוּן אָמְרִין הַשָּׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָאָרֶץ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ כִּסֵּא, וּמִשֶּׁעֲשָׂאוֹ עָשָׂה אִיפִיפוֹרִין שֶׁלּוֹ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ישעיה סו, א): הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי וגו’. וְעַל דַּעְתֵּיהוֹן דְּבֵית הִלֵּל דְּאִינּוּן אָמְרִין הָאָרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַשָּׁמַיִם, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין, מִשֶּׁבָּנָה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים אַחַר כָּךְ בָּנָה אֶת הָעֶלְיוֹנִים, כָּךְ (בראשית ב, ד): בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה’ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילָעִי, אַף דֵּין קְרָא מְסַיֵּעַ לְבֵית הִלֵּל (תהלים קב, כו): לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ, וְאַחַר כָּךְ (תהלים קב, כו): וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם. אָמַר רַבִּי חָנִין מִמָּקוֹם שֶׁהַמִּקְרָא מְסַיֵּעַ לְבֵית שַׁמַּאי, מִשָּׁם בֵּית הִלֵּל מְסַלְּקִין אוֹתוֹ. (בראשית א, ב): וְהָאָרֶץ הָיְתָה, כְּבָר הָיְתָה, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם חֲכָמִים אָמַר, לַבְּרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ, וְלַשִּׁכְלוּל, הָאָרֶץ קָדְמָה. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אֲנָא אַמְרֵי טַעְמָא, לַבְּרִיאָה הַשָּׁמַיִם קָדְמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים, וְלַשִּׁכְלוּל הָאָרֶץ קָדְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, ד): בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה’ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, תָּמֵהַּ אֲנִי הֵיאַךְ נֶחְלְקוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל בְּרִיַּת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אֶלָּא שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שְׁנֵיהֶם לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא כְּאִלְפָס וְכִסּוּיָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מח, יג): קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן אִם כְּדַעַת אַבָּא לָמָּה פְּעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים אֶרֶץ לְשָׁמַיִם וּפְעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים שָׁמַיִם לְאֶרֶץ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים אַבְרָהָם לְיִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו, מב): וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקֹב וגו’, מְלַמֵּד שֶׁשְׁלָשְׁתָּן שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים משֶׁה לְאַהֲרֹן, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר (שמות ו, כו): הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים יְהוֹשֻׁעַ לְכָלֵב, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר (במדבר יד, ל): כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפוּנֶה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים תּוֹרִין לִבְנֵי יוֹנָה, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר (ויקרא יב, ו): וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים כִּבּוּד אָב לְאֵם, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר (ויקרא יט, ג): אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים הָאָב קֹדֶם לָאֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים בְּרִיאַת שָׁמַיִם לָאָרֶץ, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר (בראשית ב, ד): בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה’ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם, מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה.
בראשית רבה א טו
שמים נבראו תחלה או הארץ?
במד”ר פ”א בית שמאי ובית הלל ב”ש אומרים השמים נבראו תחילה ואח”כ נבראת הארץ משל למלך שעשה לו כסא ומשעשאו עשה איפופירין שלו כך וגו’ השמים כסאי והארץ הדום רגלי, וב”ה אומרים הארץ נבראת תחילה ואח”כ השמים משל למלך שבנה פלטין משבנה את התחתונים אח”כ בנה את העליונים וכו’, ר’ יוחנן בשם חכמים אמר לבריאה שמים קדמו לשכלול הארץ קדמה, אמ”ר שמעון בן יוחאי וכו’ שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסוי’ שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדיו עכ”ל. הגם שאין דורשין במעשה בראשית בשנים, וכבוד אלקים [מבראשית עד ויכלון הסתר דבר, אך ידוע כי עולם שנה נפש הם על מתכונת אחת, וכל אלו ענינים כמו שהם בעולם כן הוא בשנה ובנפש, ועל זה שוב נאמר וכבוד מלכים חקור דבר, עיין במד”ר פרשה ט’: גוהנה כמו שיש שמים וארץ בעולם, כן הוא בשנה היינו הזמן, ששבת והמועדים המסתעפים ממנו הוא בחי’ שמים, וימי חול הם בחי’ ארץ, שכמו ששמים משפיעים על הארץ, כן השבת משפיע על ששת ימי המעשה, וכן בנפש האדם, מוח החכמה והשכל הוא בחי’ שמים, והלב היא בחי’ הארץ, שהשכל הוא משפיע ומנהיג את הלב, וגם בהם יוצדק המחלוקת הנ”ל. וידוע דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ולהבין הדברים יש לומר דהנה שבת יש בו שני בחינות, שהוא אחר ששת ימי המעשה כבריאתו של עולם, וגם הוא קודם ששת ימי המעשה הבאים, ומני’ שתא יומין מתברכין, וכבר בארנו זה במק”א ויש לי להוסיף בזה דברים ולומר, כי שני הבחי’ הי’ גם בבריאתו של עולם, כי בש”ס סנהדרין [ל”ח.] אדם נברא בערב שבת כדי שיכנם למצוה מיד, פרש”י למצוה שבת, הגם שהוא נברא איזה שעות מבעוד יום, מ”מ המתכונת שהוא אחר התגרשו מג”ע [למ”ד דנתגרש מע”ש וכבש”ס סנהדרין הנ”ל דבשעה י”ב נטרד והלך לו שנאמר אדם ביקר בל ילין] שנתהוה סדר אחר מתחיל מיום השבת, והיינו הגם כי קודם החטא הי’ הסדר שמקודם יהי’ ששת ימי המעשה ואח”כ יבא יום השבת, כי לפי ערך עבודת האדם בכל ששת ימי המעשה בסור מרע ועשה טוב ובבירור הטוב מהרע, יהל אח”כ אור קדושת שבת, אך אחר החטא אין לקוות מאדם הזה שיהי’ ביכלתו לעבוד עבודתו עבודת הקודש מעצמו טרם יהל עליו אור קדושת השבת וכולי האי ואולי בכח קדושת השבת יחליף כח לעבוד עבודתו בששת ימי המעשה הבאים, ומ”מ אחר שקדם השבת והחליף כח לעשות מעשהו בששת ימי המעשה, שוב בא השבת שאחריו והאיר ביתר שאת לרגלי עבודתו בימי המעשה הקדום, ומובן שע”י שבת השני שהאיר ביתר שאת, הוא החליף כח ביתר שאת בימי המעשה שאחריו, ושוב בא שבת השלישי בתוספת אורה קדושה וברכה, וכן חוזר חלילה עד התכלית שיתתקן העולם לעתיד לבא ויחזור העולם כמו אדה”ר קודם החטא שהשבת יהי’ אחר ימי המעשה עד אלף השביעי שכולו שבת, והשבת יהי’ הגמר והתכלית, ולא יהי’ עוד בבחי’ השני’ שבת קודם לימי המעשה: דוע”כ ב”ש שמדתם מדת הדין אמרו שמים קדמו שהרי לולא שבת הראשון לא התחיל התיקון, וע”כ לפי שורת הדין לא נוכל לחשוב להאדם שהוא במעשיו ובזכותו עשה והמשיך קדושת שבת להעולם, וב”ה שמדתם מדת החסד אומרים ארץ קדמה, והיינו עפ”י מה שפירשו המפורשים בפסוק (תהילים ס״ב:י״ג) ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שקרא הפסוק גמול מעשה הטוב חסד משום שכל מעשה הטוב שעשה האדם לעולם הקדים לו עזר אלקי, ואלמלא כן לא הי’ יכול לעשות מאומה, ומ”מ הש”י חשבה לטבה כאלו האדם מעצמו הי’ העושה מאליו, וזה ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כאלו הוא בעצמו הי’ העושה, וה”נ לב”ה שמדתם חסד נחשב כאלו הארץ קדמה ובזכות האדם ומעשיו בא קדושת שבת שאחריו, ור’ יוחנן אמר לבריאה שמים קדמו היינו שבת הראשון כנ”ל, ולשכלול היינו אחר התיקון שאז יהי’ עיקר וגמר השכלול ונזכה לעולם שכולו שבת אז יהי’ השבת אחר ימי המעשה כנ”ל, ורשב”י ס”ל ששניהם יחד היינו משום דר”ש אזל בתר כוונה וסוף המעשה במחשבה תחילה, א”כ כל השתלשלות מראשית הבריאה עד יום שכולו שבת כאלו הכל הי’ יחדיו: הוכעין זה יש לומר בנפש האדם דהשכל הוא בחי’ שמים, והלב הוא בחי’ ארץ, וברמב”ם פ”ב מהיסה”ת והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמ”ש דוד צמאה נפשי וכו’ וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי’ קטנה שפילה אפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות כמ”ש דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, הרי שאהבה ויראה שהם בלב האדם באים מכח התבוננות השכל, והרי זה שמים קודמים לארץ, ומצינו ג”כ להיפוך שאמר הכתוב (משלי י״ז:ט״ז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, הרי שצריך להקדים בחי’ הלב לבחי’ החכמה והשכל, והרי זה ארץ קודמת לשמים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, אך עיקרן של דברים יתבאר עפ”י מה שאמר כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה שהרב הקדוש ר”ב מפרשיסחא זצללה”ה שאל לזקיני זצלה”ה מקאצק מאין לקח התעוררות שלו לעבודת השם, והשיבו מפסוק (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, והשיב לו הלוא מזה יכול כל אדם ליקח התעוררות אפי’ אינו יהודי, והתעוררות היהודי צריך להיות מיציאת מצרים עכת”ד ודבריו אלה הם בכוזרי ששאל לו מלך הכוזר מדוע נאמר אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ שהוא יותר פלא, והשיב שמצד בריאת שמים וארץ הי’ הכל שוים כגרמני ככושי ומה שהקב”ה מיחד שמו על ישראל לבדם שנא’ אלקיך זהו רק מפאת שהוציא אותם מארץ מצרים, וכ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה אמר לישב דברי זקיני זצללה”ה, כי להתפעל מראית דבר תלוי באיזה לב מביטים, כי מי שיש לו לב רע לעולם יראה להיפוך, כמ”ש (ישעי’ וא”ו) שמעו שמוע ולא תבינו וראו ראו ואל תדעו, ולראות נכוחות צריך להיות לו מקודם לב זך וישר, ולב זך וישר השיגו ישראל במצרים, ורק מאז והלאה יש לפני ישראל דרך ישר ליקח התעוררות מבריאת שמים וארץ, ומיושב דברי זקיני זצללה”ה, ובאמת דברים הללו מוכרחים מדברי הנביא עצמו שדיבר אל ישראל ואמר שאו מרום עיניכם, והנה אברהם אבינו ע”ה הוא לקח ראשון התעוררות מחכמתו הגדולה כבמדרש ריש לך שאמר תאמר שהבירה הזו בלי מנהיג, ובזוה”ק ע”ח מפורש עוד יותר דהא קוב”ה יהב לי’ לאברהם רוחא דחכמתא והוה ידע ומצרף סטרי דישובי עלמא וכו’, ובמדרש רב לא הי’ לו אביו לא למדו אלא שתי כליותיו נובעות חכמה, אך לאו כל אדם זוכה לכך שלא יהפך חכמתו לרועץ, וע”ז נאמר למה זה מחיר ביד כנ”ל לקנות חכמה ולב אין, אך אנחנו בני ישראל שהוציאנו מארץ מצרים שהוא מעבה החומר וע”י הספירה נהפך כל תשוקות וחמדות עוה”ז להשתוקק להדבק בשם ה’, אז קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את תורתו ובה נכלל כל חכמה וכל מדע, ומאז והלאה כל הדבק בהש”י ושומר מצותיו בכל לב, הוא יכול להסתכל וליקח התעוררות מפאת השכל כמ”ש הרמב”ם הנ”ל, ומ”מ צריך שלא יהי’ חכמת מרובה ממעשיו כבמשנה אבות דאם חכמתו מרובה ממעשיו שוב הוא בכלל למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, ומעתה אין סתירה ממקרא זה לדברי הרמב”ם: וובזה נבוא לביאור פלוגתת ב”ש וב”ה, דב”ש סברו שמים קדמו לארץ, שהשכל ינהיג את הלב ומצד התבוננות השכל יבוא לאהבה ויראה שהוא בלב כמ”ש הרמב”ם וכמ שאמר דהמע”ה לשלמה בנו (דברי הימים א כ״ח:ט׳) דע את אלקי אביך ועבדהו, הקדים הידיעה שהוא בשכל לעבודה שהוא בלב, וכמו שהי’ הענין באאע”ה כנ”ל, וכן שורת הדין ניתנת שזיכוך הלב יבוא רק מפאת השכל, וב”ה שמדתם מדת החסד כנ”ל אמרו ארץ קדמה, היינו שהש”י בחסדו הגדול משפיע רוח טהרה בלב איש ישראלי עוד טרם יבוא לבחי’ השכל, וכמו שהי’ במצרים שהוציאם הש”י בחסדו הגדול והקדים להם רוח טהרה עוד טרם הבינו מצד השכל, ורק אחר שהשיגו הרוח טהרה באו לסיני ולעבוד הש”י מפאת השכל וכנ”ל, ור”י אמר לבריאה שמים קדמו היינו שתחלת בחירת ישראל שהוא כעין בריאה חדשה שהתחיל מאאע”ה, וכמו שכתב המהר”ל בענין לך אני פוטרך מכיבוד אב, שמים קדמו שאאע”ה התחיל מצד השכל כנ”ל, ולשכלול היינו שנשתכלל אומה ישראלית שהוא יציאת מצרים ומ”ת, ארץ קדמה כנ”ל, רשב”י ס”ל שניהם יחדיו, כי זה בלא זה א”א, כי רשב”י אזל בתר כוונה, וכמו שאי אפשר להסתכל בחכמה בלי לב זך, כן א”א שיהי’ לו לב זך באמת רק מפאת הכוונה שבמעשים טובים: