דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי תּוֹרָה תְּחִלָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים תְּחִילָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים דִּכְתִיב וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים דִּכְתִיב וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי
סוטה יד ו
תחלתה גמילות חסדים
וזה אמרם ג”כ במס’ סוטה (י”ד ע”א) דרש ר’ שמלאי תורה תחלתה גמ”ח וסופה גמ”ח תחלתה גמ”ח דכתי’ ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה גמ”ח דכתיב ויקבר אותו בגיא. ופירוש זה שיש לתורה התחלה ודבר שיש לו התחלה הרי הוא נמצא אחר ההעדר, א”כ ח”ו יש לחשוב כי התורה אינה נצחית מאחר שנמצאת אחר ההעדר אם כן שייך לה ההעדר. ולכך תחלת התורה ג”ח וזה מורה שאין בהתחלה זאת דבק ההעדר שהרי ג”ח הוא טוב ואין דבק בטוב ההעדר שהוא רע, ואדרבה הטוב הוא מורה שיש לתורה מצד ההתחלה דביקות אל הש”י שהוא טוב ומצד הזה התורה נצחית כמו שבארנו למעלה אצל כי לעולם חסדו. וכן סוף שלה ג”ח, שלא תאמר שדבק ההעדר בסוף שלה ולכך סוף שלה ג”ח, דע שהוא טוב ואין דבק ההעדר בטוב, רק זה מורה כי גם מצד הסוף יש לה דביקות אל הש”י שהוא טוב ומצד הזה היא נצחית כמו שבארנו למעלה. ועוד ראוי שתהיה תחלת התורה חסד וסופה חסד, מפני שעיקר התורה הוא הטוב, ואם לא שהיה אדם צריך לדין ומשפט לא היה כאן דין כלל, כי אם לא היה האדם חוטא לא היה צריך לארבע מיתות בית דין. ולכך הדין אינו עיקר התורה רק הטוב והחסד והוא התחלתה של התורה, מפני שזהו עיקר כוונת התורה שיהי’ הכל בטוב שיעשו הכל התורה ולא יהי’ שום רע בעולם, ואם יש שום רע כוונת התורה שיהיה התכלית והסוף אל הטוב אף אם נמצא בעולם הרע יהיה בסוף מסולק עד שיהיה הטוב נמצא לא הרע. לכך אף אם נזכר בתורה ד’ מיתות ומלקות וכמה עונשים, הכל כדי שיהיה סוף טוב כאשר הרע מסולק מן העולם על ידי מיתות בית דין ושאר עונשים, ותכלית שלהם הם להעלות על העולם הטוב ולהסיר הרע ויהיה חוזר הכל אל הטוב וכמו שבארנו אצל (אבות פ”ג) בטוב העולם נדון ע”ש. נמצא כי התחלה של תורה שיהיה הטוב בעולם ולא יהיה שום רע בעולם זהו עיקר כונת התורה, ולכך התחלת התורה גמילות חסדים כי גמילות חסדים בפרט הוא הטוב. וכן הסוף הוא גמילות חסדים מפני שזהו תכלית התורה לסלק הרע ולהיות טוב. ומפני מעלת החסד שהיה באברהם אמרו במדרש (ב”ר פ”ב) אלה תולדות שמים וארץ בהבראם בזכות אברהם נברא העולם ע”כ, ולמה בשביל אברהם נברא העולם יותר. אבל דבר זה כי אברהם היה בו מדת החסד ודבר זה הוא ראשון וקרוב אל הש”י יותר מהכל, וזה מפני כי הוא ית’ הטוב בעצמו ולכך מדת החסד שהוא הטוב קרוב אליו יותר מכל. וכאשר נברא העולם היה נברא בשביל דבר שהוא ראשון וקרוב אליו ושאר דברים נבראים בשבילו, ולכך הכל נברא בשביל אברהם שהיה מדתו החסד והוא ראשון אל הכל: