מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״.
סוטה יז כד
תכלת דומה לים
התכלת במציאות הארצית הוא נדיר. מוצאים אותו באופן חזק רק באותו חילזון. לעומת זאת, המציאות השמימית היא מלאה וכולה תכלת.
השמים הם סימן לאין סוף, לגילוי ה’ הנצחי והאין סופי בעולם באופן מוחשי. השמים דומים לכסא הכבוד. לעומת זאת, בארץ, גילוי זה דורש מאמץ של האדם ובהסתרה מלאה.
היהודי הוא התזכורת של הנצח בעולם, הוא שם בארבע כנפותיו, מסביב גופו וצלמו את הנצח על ידי קוים קטנים של אור הנצח, של התכלת, של אור ה’ בעולם שדורש גילוי.
אורות נצח בעולם של הסתר.