וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּמְצָא רְבָב עַל בִּגְדּוֹ — חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת״ — אַל תִּקְרֵי ״מְשַׂנְאַי״, אֶלָּא ״מַשְׂנִיאַי״. רָבִינָא אָמַר: רְבָד אִיתְּמַר. וְלָא פְּלִיגִי: הָא בִּגְלִימָא, הָא בִּלְבוּשָׁא.
שבת קיד ג
תלמיד חכם שיש לו רבב בבגדו
נראה שמעבר לפשט העניין, שתלמיד חכם צריך להיראות מכובד כי הוא מייצג ה’ ותורתו, מדובר כאן במידות האדם המיוצגות על ידי הבגדים. “הבגדים הצואים” שפוגשים בספר זכריה הם המעשים שהופכים למידות באדם. לכן תלמיד חכם שמעשיו ומידותיו בגדר רבב, כתמים או דברים שנראים לא טוב בעיני הבריות, חייב מיתה מפני שמחלל את ה’, וכידוע בדברי הרמב”ם בהלכות תשובה – רק מיתה מכפרת על חילול ה’.