באור

משתפים בפנימיות התורה

תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ מִפְּנֵי הַצִּנָּה — חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ עַל צַוָּארוֹ, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל לִבּוֹ.

ברכות כה יא

ביאור הפסוק מאת

חוני

כמות קריאות ביאור 62

נלקח מספר: אורות יהודה

לבו רואה את הערוה

טור אורח חיים סימן עד היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה, חוצץ בטליתו על צוארו וקורא, אף על גב דלבו רואה את הערוה קאמר תנא קמא דשרי, ויש אומרים על לבו דקסברי לבו רואה את הערוה אסור. ופוסק רש”י כת”ק דלבו רואה את הערוה מותר, ור”י פסק כיש אומרים שאוסרים, וכן פסק רב אלפס ורבינו חננאל. מהות המחלוקת היא האם המודעות לטוב יכולה לעזור לאדם לגרום לו לייחד את שמו של ה’ בעולם. לדעת מאן דאמר שמותר שליבו יראה את ערוותו בזמן קריאת שמע, התורה עצמה, וקריאת שמע בפרט, יכולה לעזור לאדם להתקדם ולייחד את שם ה’. לדעת מאן דאמר שאסור, אם המידות לא מתוקנות, עלול להיגרם ההפך – קלקול ולא תיקון. הלב אלו המידות. וכבר אמרו חז”ל שמי שכועס שוכח תלמודו: “ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חוכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו”, ואם ליבו רואה את הערווה, כלומר נמצא במצב לא מתוקן, עדיף שלא יקרא קריאת שמע.