לך לך מארצך

ונראה דהנה כתיב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וברמב”ן שהי’ נודד והולך וכו’ עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת אז נתקיים אל הארץ אשר אראך, ויש להבין דלכאורה יותר יוצדק לומר אל הארץ אשר אומר אליך, שהרי אתה אומר שהכוונה הי’ על האמירה, וגם באמת לא מצינו שהי’ מראה לו אז את הארץ, ולמה אמר אשר אראך, ובהעקידה כתיב אל אחד ההרים אשר אומר אליך ושם לא מצינו אמירה כלל אלא ראה ענן קשור על ההר, ושם הי’ לכאורה יותר צודק לומר אשר אראך, ושם יש לתרץ כי ראי’ הוא לשון חיבור, כידוע מענין חוש הראות שהוא התחברות כח הראי’ בדבר הנראה וכמו שספרו שיש עופות המחממים את הבצים שלהם בהבטתם עד שיעשו אפרוחים, וע”כ כתב שם וירא את העקום מרחוק ופרשו בו שהש”י עמד אז מרחוק   ממנו דאל”ה לא הי’ חשיב נסיון כלל לגבי אברהם ודביקתו, וע”כ י”ל דמה”ט כתיב אשר אומר אליך דכבר אמרנו בשם כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה ההפרש שבין דיבור לאמירה שהדיבור הוא חיבור המדבר והנדבר אבל אמירה הוא עצם המאמר בלתי חיבור וע”כ תאמר פלוני דיבר עם פלוני ולא תאמר פלוני אמר עם פלוני אלא לפלוני, וע”כ באשר אז הי’ בלתי חיבור וקירוב לא אמר בו לשון ראי’ שהוא נמי לשון חיבור אלא אומר שהוא בלתי חיבור, ומצינו בדברי חכז”ל לשון אמירה ע”י רמיזה דאשתעי במחוג, וכענין שאמר הכתוב השמים מספרים וכו’ אין אומר ואין דברים, וע”כ אין סתירה בזה דכתיב אשר אומר ולבסוף הי’ רק ע”י שראה ענן קשור על ההר אבל בכאן דכתיב אשר אראך ובאמת הי’ דיבור לבד למה לא כתיב אשר אומר אליך או אשר אדבר עמך: דאך נראה דהנה ידוע שמדתו של אאע”ה הי’ אהבה וחסד ובמכילתא לאוהבי זה אברהם ופירש הרמב”ן שאברהם מסר נפשו באהבה כענין שכתוב חסד לאברהם, והנה ענין אהבה אינו שייך אלא בדבר שרואה ומכיר, וע”כ איתא בספרי הובא ברש”י בפרשת ק”ש ואהבת, ומהו האהבה והיו הדברים האלה וגו’ מתוך כך אתה מכיר בהקב”ה ומדבק בדרכיו, וע”כ אברהם תחילת הכנסתו בקדושה, טרם שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, שבודאי לא הי’ זה בתחילתו שהרי במדרש אשרי תבחר ותקרב יש שבחרו ולא קירבו זה אברהם דכתיב אשר בחרת באברהם ולא קירבו אלא הוא קירב א”ע, אי אפשר שהי’ תחילת הכנסתו בקדושה באהבה ודביקות אלא הי’ בבחי’ עול מלכות שמים שהשכיל שיש נמצא בורא עולם שאליו ראוי לעבוד במסירת הנפש, אך לעומת שהי’ מקבל על עצמו עול מלכות שמים זכה אח”כ להיות מכיר את הבורא ואז יתכן לו לדבוק נפשו באהבה, וע”כ נקרא אברהם לעולם בשתי מדות אלה ירא אלקים ובמדרש הנה עין ה’ אל יראיו זה אברהם שנאמר כי ירא אלקים אתה, וכתיב אברהם אוהבי, שאהבה ודביקות שזכה להם הי’ רק לפי מכסת היראה ועול מלכות שמים שקדום, וכענין בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה’ יביט: הובזה יש לפרש את הארץ אשר אראך דהנה אמרו ז”ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה והוא מלשון רצון ואהבה, ובזה שפיר יוצדק לשון אשר אראך כי לא יתכן אהבה רק למי שמכיר כנ”ל, וא”כ הוא ארץ ישראל דלמטה וארץ החיים שלמעלה, וכמו בגשמיות כן ברוחניות, והי’ זה במה שכתוב וירא ה’ אל אברם ויאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת כמ”ש הרמב”ן: ווהנה המתדבק באהבה שהוא הולך ומתדבק בכל עת יותר ויותר עד בלי שיעור וגבול יוצדק לכתוב בו לשון הליכה, אבל קבלת עול מלכות שמים יותר יוצדק בו לשון עמידה כמ”ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויעמוד העם מרחוק כי מפאת עול ויראת שמים מתפחד לקרב לפנים ממחיצתו, וזה שאמר במדר”ת שלקבלת עול מלכות שמים אסור לו להיות מקבל כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד באימה וביראה ברתת ובזיעה אבל כשמגיע לואהבת רצה מהלך שאז יוצדק נמי לשון הילוך: זומעתה יובן הכתוב לך לך מארצך וגו’ היינו שעד אז הי’ בבחי’ קבלת עול מלכות שמים ובכח זה הי’ לו עמידה בכל מה שעברו עליו בארצו ומולדתו ובית אביו, עתה נצטוה שילך מזה שהי’ עד עתה בבחי’ עמידה היינו קבלת עול מלכות שמים לבדו אלא יאחז צדיק דרכו בחי’ הליכה היינו להתדבק באהבה אל הארץ אשר אראך, וז”ש בזוה”ק (ע”ז) סוף ע”ב לאתקנא גרמך לאתקנא דרגא דילך, עוד שם בזוה”ק (ע”ח.) ואעשך לגוי גדול בגין דכתיב לך לך ואברכך בגין דכתיב מארצך ואברכך בנין דכתיב וממולדתך וכו’, ולכאורה אינו מובן דחשיב לך לך לזכות בפ”ע, והרי בלתי מארצך וכו’ אין כאן לך לך, אך להנ”ל יובן שיאחז בחי’ הליכה והוא זכות בפ”ע, ומעתה דברי המדר”ת נאות מאד לענין הפרשה והוא פתיחה טובה לבוא לענינה: חוהנה ידוע דכל ענין אבות הוא סימן לבנים בכלל בפרט, ויש לומר דלעומת בחי’ עמידה ובחי’ הליכה כנ”ל שבאברהם, הוא ששת ימי המעשה ושבת, דששת ימי המעשה עוקר עבודת האדם הוא קבלת עול מלכות שמים והוא תפילין שמא דמארך עלך, ולעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא, והוא בחי’ עמידה כנ”ל, ויש לומר רמז לזה במדרש תמן קריין לפועלא טבא עמידה, שאז האדם הוא בחי’ פועל לבד, היום לעשותם, אבל כשהגיע שבת שהוא דביקות באהבה ורצון ושבת הוא מעין עוה”ב והוא מעין למחר לקבל שכרם, וזה שאומרים בשבת ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, להיות מתקרב והולך, ובזוה”ק דבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין ופירש כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה דהיינו דבשבת אין העבודה בבחי’ עול רק בחי’ אהבה ורצון, ע”כ הוא בחי’ הליכה: