באור

משתפים בפנימיות התורה

אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא. סָבַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״, וְכִי בְּאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן.

תענית יא יד

ביאור הפסוק מאת

חוני

כמות קריאות ביאור 46

נלקח מספר: אורות יהודה

מתענה חוטא או קדוש?

אלו ואלו דברי אלוקים חיים, יש להבין שאין כאן ח”ו מחלוקת אמיתית, אלא ביאור סוגיה על ידי כביכול מחלוקת. אם כן מה עניין המתענה? האם חסיד, האם חוטא או שמא קדוש? יש לבאר, על פי דברי חז”ל: ” למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין”. כלומר, המצב של ראייה של דבר מקולקל אינו סתמי, אלא מעיד על מצב האדם. כל דבר שקורה לאדם הוא בהשגחת ה’, ואם ה’ הראה לאדם מצב מקולקל, כנראה שהוא עצמו במצב שצריך להזיר עצמו מן היין. מה שנלמד מגמרא זו הוא שנזירות אינה דבר אידיאלי, אלא משרתת מצב מקולקל. יש מצבים שבהם האדם טובע בתוך הטבע, בתוך הבהמיות, והתורה מאפשרת לו מצב של תיקון על ידי לקיחת מרחק מאותו טבע. במצב אידיאלי, כל הכוחות מוצאים את האיזון ביניהם, כדברי רבי יהודה הלוי במשל המלך, על נתינת כוח נכון של החכם לכל כוחותיו. הנשמה האלוקית של האדם אמורה להופיע בו באופן מוחלט, בשימוש כוחות הגוף, שגם הם אמורים להיות מנותבים לטוב. ורק אם אין מספיק איזון, אזי יש מקום לתענית, לנזירות על מנת לחזור לאיזון. אם כן, ‘קדוש’, ‘חוטא’ או ‘חסיד’ מתארים מצבים שונים, ואין כאן מחלוקת במציאות, אלא כהרגלם, חז”ל ביארו פנים שונים לגילוי ה’ בעולם.