רַבִּי חָמָא פָּתַח (משלי כה, ד): הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וגו’, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב, מָשָׁל לְאַמְבַּטִּי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם, וְהָיוּ בָהּ שְׁנֵי דְּיוֹסְקוֹסִים נָאִים, כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים נִרְאֵית, כֵּיוָן שֶׁפָּסְקָה וְנִעֵר הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ, נִרְאֵית מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים. כָּךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הָעוֹלָם תֹּהוּ וָבֹהוּ, לֹא נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כֵּיוָן שֶׁנֶּעֱקַר תֹּהוּ וָבֹהוּ מִן הָעוֹלָם, נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ. (משלי כה, ד): וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי, נַעֲשׂוּ כֵּלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
בראשית רבה י ב
משל לאמבטי שהיתה מלאה מים
במדרש פרשה יוד רבי חמא פתח הגו סיגים מכסף וגו’ א”ר אליעזר בשם ר’ יעקב משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והיו בה שני דיסקוסים נאים כל זמן שהיתה מליאה מים לא היתה מלאכת דיסקוסים נראית כיון שפסקה וניער המים שבתוכה נראית מלאכת דיסקוסים, כך כל זמן שהי’ העולם תוהו ובוהו לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תוהו ובוהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצירוף כלי נעשה כלים, ובאסיפת אמרים נעשו כלים דרש ויכולו לשין כלי, ועדיין אינו מובן מהו שנעשו כלים, ומת”כ פירש הכ’ קמוצה ודרוש כלי לשון תכלה, וגם זה אינו מובן ומה ענינו להמשל: גונראה דהנה משמע דויכולו נאמר אחר עקירת תוהו ובוהו, והרי עקירת תוהו ובוהו הי’ עוד ביום ראשון, ולמה המתין לקרותם כלים עד יום השביעי, אך נראה דהנה במדרש לקמן ויכל אלקים ביום השביעי אתמהה, פירש”י וכי אפשר דבר זה שעשה מלאכה בשביעי וכו’ גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסירה כלה שתכנס לחופה כך מה הי’ העולם חסר שבת, ונראה לפרש עפ”י מאמר הש”ס ר”ה (י”א.) כל מעשה בראשית לדעתן נבראו, פרש”י שאלן אם רוצים להבראות ואמרו הן, ואף שקודם שנבראו לא הי’ למי לשאול, צ”ל הפירוש דהנה אמרו ז”ל שהי’ שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקב”ה, והגיד כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה שהיו מתרחקין מהשורש ומתגשמין והולכין, ומשמע שהי’ מעצמן מתגשמים והולכים עד שהוצרכו לגערה, והיינו שניתן בהם רצון להיות מתרחקים והולכים, וזהו הפירוש לדעתן נבראו שהרי בהם הי’ תלוי אם להתרחק אם לא, וזהו הכוונה דרך מליצה ששאלן ואמרו הן, והנה כשהגיע יום השבת זמן עליית העולמות נשתנה מהותם והשיגו רצון לחזור לשורשם והי’ מתאוין ומשתוקקים לזה, וזהו לשון כלה מלשון כלתה נפשי אל ה’, וזהו שאמר גניבא מה היתה חסירה כלה שתכנס לחופה, כי קודם השבת הי’ חסר ענין זה שתהי’ הבריאה כלתה נפשה לשוב ולהתדבק בשורשה, וזהו הפירוש ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה שלשון ויכל הוא נמי מלשון כלתה נפשי וגו’ היינו שנתן האלקים ביום השביעי במלאכתו אשר עשה בכל ששת הימים בחי’ זו שיהי’ משתוקקין ומתאוין לחזור לשורשם, וכך שיעור הכתוב “ויכל אלקים” שעשה להיות בבחי’ ויכל [שהוא מלשון כלתה] אימתי “ביום השביעי” ואת מי עשה להיות בבחי’ זו “מלאכתו אשר עשה” בכל ששת הימים: דולפי האמור יש לפרש הלשון ויכולו נמי הכי מלשון כלתה שהשמים והארץ וכל צבאם כלתה נפשם דהיינו רצונם לשורשם, והדר מפרש דאיך הי’ זה שכלתה נפשם היפוך מששת ימי המעשה שלדעתם נבראו שהי’ להם רצון להיות נמתחים והילכים ויכל אלקים ביום השביעי וגו’ שהאלקים נתן בהם בחי’ זו, והיינו שלעומת שהקב”ה הביט בכל מה שברא וערבה לו מזה עצמו נתעורר בכל הבריאה בחי’ זו להתאוות ולהשתוקק לשורשם, וכענין שכתוב כמים פא”פ וגו’ שהרצון למעלה בהבריאה עורר רצון למטה בהבריאה, ומובן שזה לא נחשב שעשה מלאכה בשבת: