אָמַר רַב יִצְחָק בַּר רְדִיפָה אָמַר רַב הוּנָא: נֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פִיּוֹת — עוֹלָה לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. אָמַר רָבָא: מִילֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְהִקִּיפָהּ פְּתִילוֹת. כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי — עוֹלָה לְכַמָּה בְּנֵי אָדָם. לֹא כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי — עֲשָׂאָהּ כְּמִין מְדוּרָה, וַאֲפִילּוּ לְאֶחָד נָמֵי אֵינָהּ עוֹלָה.
שבת כד ב
עשאה כמין מדורה
חז”ל לא אפשרו להדליק נר על ידי אבוקה, אם אין לה פתילה היא שורפת את החומר עצמו ולא את הפתילה. השאלה למה? המהר”ל מבאר שהיוונים התנגדו לערך המצווה עצמה, לדעתם, צריך להבין את העולם איך שאתה מבין אותו ולהתנהג על פי השכל האנושי, אין עניין עליון, חכמתו של הפילוסוף מנהיגה אותו בלבד. “כי נר מצוה ותורה אור”, תפקיד הפתילה זה לקחת חומר- שמן ולהפוך אותו לאור. זוהי המצוה, מעשה הגוף שהופך את החומר לאור, ובאבוקה לעומת זאת, האור תופס מיד בחומר ללא אמצעי וזו בדיוק החכמה היוונית, מי שקיבל את האור תופס את החומר וזה מספיק. מהחכמה שתפס יכול לעשות מה שהוא רוצה וזו תהיה הנהגת חכמתו, לכן אבוקה אסורה בהדלקה אלא דוקא נר.