טוֹב ה’ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה, ט), אָמַר רַבִּי לֵוִי טוֹב ה’ לַכֹּל, עַל הַכֹּל, שֶׁהוּא מַעֲשָׂיו. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל טוֹב ה’ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל הַכֹּל שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו הוּא מְרַחֵם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר טוֹב ה’ לַכֹּל, וּמֵרַחֲמָיו הוּא נוֹתֵן לִבְרִיּוֹתָיו. רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי אַבָּא בַּר אָבִין בְּשֵׁם רַב אַחָא לְמָחָר שְׁנַת בַּצֹּרֶת בָּאָה וְהַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶן רַחֲמִים. בְּיוֹמֵי דְּרַבִּי תַּנְחוּמָא הָיוּ צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְתַעֲנִית, אָתוֹן לְגַבֵּיהּ אָמְרִין לֵיהּ רַבִּי גְּזָר תַּעֲנִיתָא, גָּזַר תַּעֲנִיתָא יוֹם קַדְמָאי יוֹם ב’ יוֹם ג’ וְלָא נְחַת מִטְרָא, עָאל וְדָרַשׁ לְהוֹן אֲמַר לְהוֹן בָּנַי הִתְמַלְּאוּ רַחֲמִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיכֶם רַחֲמִים. עַד שֶׁהֵן מְחַלְּקִין צְדָקָה לַעֲנִיֵּיהֶם רָאוּ אָדָם אֶחָד נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ, אָתוֹן לְגַבֵּיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ, רַבִּי מָה אֲנַן יָתְבִין הָכָא וַעֲבֵרְתָּא הָכָא. אֲמַר לָהֶן מָה רְאִיתֶם, אָמְרוּ לוֹ רָאִינוּ אָדָם פְּלוֹנִי נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ, שְׁלַח בַּתְרֵיהוֹן וְאַיְיתִינוֹן לְגוֹ צִבּוּרָא. אָמַר לֵיהּ מָה הִיא לָךְ זוֹ, אָמַר לוֹ גְּרוּשָׁתִי הִיא. אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה נָתַתָּ לָהּ מָעוֹת, אָמַר לוֹ רַבִּי רָאִיתִי אוֹתָהּ בְּצָרָה וְהִתְמַלֵּאתִי עָלֶיהָ רַחֲמִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִגְבִּיהַּ רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּנָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאָמַר רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים מָה אִם זֶה שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו מְזוֹנוֹת רָאָה אוֹתָהּ בְּצָרָה וְנִתְמַלֵּא עָלֶיהָ רַחֲמִים, אַתָּה שֶׁכָּתוּב בְּךָ (תהלים קמה, ח): חַנּוּן וְרַחוּם, וְאָנוּ בְּנֵי יְדִידֶיךָ בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּתְמַלֵּא עָלֵינוּ רַחֲמִים, מִיָּד יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְרַוָּה הָעוֹלָם. רַבֵּנוּ הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרַיְתָא קַמֵּי כְּנִשְׁתָּא דְּבַבְלָאי בְּצִפּוֹרִין, עֲבַר חַד עֵגֶל קוֹדָמוֹי, אָזֵל לְמִתְנְכָסָה וְשָׁרֵי גָּעֵי כְּמֵימַר שֵׁיזִבְנִי. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אֲנִי יָכוֹל לְמֶעְבַּד לָךְ לְכָךְ נוֹצַרְתָּ, וְחָשַׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין כָּל אוֹתָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו, לֹא הִפִּילָה עֻבָּרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִצְטַעֲרוּ הַיּוֹלְדוֹת, בָּתַר יוֹמִין עֲבַר חַד שֶׁרֶץ קַמֵּי בְּרַתֵּיהּ וּבְעָא לְמִקְטְלָא, אֲמַר לָהּ בְּרַתִּי שַׁבְקֵיהּ, דִּכְתִיב: וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. רַבֵּנוּ הֲוָה עִנְוָתָן סַגֵּי, וַהֲוָה אֲמַר כָּל מַה דְּיֹאמַר לִי בַּר נַשׁ אֲנָא עָבֵיד חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בְּנֵי בְתֵירָא לִזְקֵנִי, שֶׁיָּרְדוּ מִגְדֻלָּתָן וְהֶעֱלוּ אוֹתוֹ, וְאִין סָלֵיק רַב הוּנָא רֵישׁ גָּלוּתָא לְהָכָא, אֲנָא קָאֵים לִי מִן קֳדָמוֹהִי, לָמָּה דְּהוּא מִן יְהוּדָה וַאֲנָא מִן בִּנְיָמִין, וְהוּא מִן דִּכְרַיָא דִּיהוּדָה וַאֲנָא מִן נֻקְבְתָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא רַבָּה וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בַּחוּץ, נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו אָמַר לוֹ אֲרוֹנוֹ הוּא, אֲמַר לֵיהּ פּוֹק חֲזֵי מַאן בָּעֵי לָךְ לְבָרָא, נָפַק וְלָא אַשְׁכַּח בַּר נָשׁ, וְיָדַע דְּהוּא נָזוּף וְאֵין נְזִיפָה פְּחוּתָה מִשְּׁלשִׁים יוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי אָבִין כָּל אוֹתָן שְׁלשִׁים יוֹם שֶׁהָיָה רַבִּי חִיָּא רַבָּה נָזוּף מֵרַבֵּנוּ, אַלֵּיף לְרַב בַּר אֲחָתֵיהּ כָּל כְּלָלֵי דְאוֹרַיְתָא, וְאִלֵּין אִינוּן כְּלָלַיָיא דְאוֹרַיְתָא הִלְכְתָא דְּבַבְלָאֵי. לְסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין אָתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בִּדְמוּתֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה אֵצֶל רַבֵּנוּ וִיְהַב יְדֵיהּ עַל שִׁנֵּיהּ וְאִתְּסֵי, כֵּיוָן דְּאָתָא רַבִּי חִיָּא רַבָּה לְגַבֵּי רַבֵּנוּ אֲמַר לֵיהּ מָה עֲבַדְתְּ בְּשִׁנָּךְ, אֲמַר לֵיהּ מִן עוֹנָתָא דִּיהַבְתְּ יְדָךְ עִלּוֹהִי אִתְנְשֵׁימַת, אֲמַר לֵיהּ לֵית אֲנָא הֲוָה יָדַע מָה הוּא. כֵּיוָן דְּשָׁמַע כֵּן שָׁרֵי נָהֵיג בֵּיהּ יְקָרָא, וְקָרַב תַּלְמִידִים וּמְעַיֵּיל לֵיהּ מִלְּגַאו. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי וְלִפְנִים מִמֶּנִּי, אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. רַבֵּנוּ הֲוָה מְתַנֵּי שִׁבְחֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לֵיהּ אָדָם גָּדוֹל, אָדָם קָדוֹשׁ. חַד זְמַן חֲמִיתֵיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָךְ דַּהֲוַת מִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ חֲמִיתֵּיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנָּאי. אֲמַר לֵיהּ וְלָמָּה לָא אִתְכְּנָעַת מִנֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים, כֵּיוָן דְּשָׁמַע כֵּן מְסַר לֵיהּ תְּרֵין תַּלְמִידוֹי וַהֲווֹ עָיְילִין עִמֵּיהּ לַאֲשׁוּנָה, דְּלָא יִשְׁהֵי וְתִזְעַר נַפְשֵׁיהּ. דָּבָר אַחֵר, טוֹב ה’ לַכֹּל וגו’, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וגו’, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁהֵם הוֹפְכִים מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִין, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ה’, מִדַּת רַחֲמִים, (שמות לד, ו): ה’ ה’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, וּכְתִיב (בראשית ו, ה): וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, (בראשית ו, ו): וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ו, ז): וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה וגו’, אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן הוֹפְכִים מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים הוּא מִדַּת הַדִּין (שמות כב, כז): אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל, (שמות כב, ח): עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, וּכְתִיב (שמות ב, כד): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ וגו’ (בראשית ל, כב): וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו’, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ, מַה זְּכִירָה נִזְכַּר לוֹ שֶׁזָּן וּפִרְנֵס אוֹתָם כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ, וְהַדִּין נוֹתֵן מִזְּכוּת הַטְּהוֹרִים שֶׁהִכְנִיס עִמּוֹ בַּתֵּבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לְשֵׁם קָרְבָּנוֹ נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כא): וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא לְשֵׁם נַחַת הַתֵּבָה נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, ד): וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וגו’. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר (בראשית ח, כב): לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכְּלַל שֶׁשָּׁבָתוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ מַזָּלוֹת כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן שִׁמְשׁוּ אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר.
בראשית רבה לג ג
ר’ אליעזר אומר לשם קרבנו נקרא
במד”ר פ’ ל”ג סי’ ה’ ר’ אליעזר אומר לשם קרבנו נקרא שנאמר וירח ה’ את ריח הניחוח, ר’ יוסי בר”ח אמר לשם נחת התבה נקרא שנאמר ותנח התבה בחודש השביעי, ונראה לפרש דהנה איתא בזוה”ק שעם מי המבול הי’ מלא מלאכי חבלה ומשחיתים, ועוד שם כי התבה רומז לענין רוחני גבוה מאד, ובזה יש לפרש מה שנאמר בתבה ותרם מעל הארץ, שבאשר שלטו אז כוחות החיצונים על הארץ נהתלקה התבה למעלה עד שלא הי’ לה חיבור לארץ והארץ אז הי’ בתכלית השפלות והירידה מפני ששלט בה מי המבול וכוחות החיצונים עד שאפי’ ג’ טפחים של מחרישה נטשטש ונמחה במים על היפוך מדתו של צדיק יסוד עולם המחבר שמים וארץ, אך אחר שהמבול הי’ הלוך וחסור נתמעטו ג”כ כוחות החיצונים, והענין הרוחני שב להתדבק בארץ, והי’ נעשה חיבור עליונים לתחתונים ממעלה למטה, וזהו ענין מה שכתוב ותנח התבה בחודש השביעי, והנה קרבן הוא כשמו שמקרב הכוחות, וביותר קרבן עולה שעולה למעלה היא מחברת התחתונים לעליונים ממטה למעלה ברישא, ובזה יש לפרש שהתנאים אלו איפליגי במהות נח שהי’ איש צדיק יסוד עולם המחבר שמים וארץ, אם מדתו הי’ לחבר עליונים לתחתונים או תחתונים לעליונים, והיינו דבסור מרע באין לעומתו לקדושה, ולעמת שמתרחק מחלקי הרע נתדבק בקדושה העליונה, ובאשר האדם הוא עולם קטן בהתדבק ממטה למעלה ממשיך אתו את העולם כולו ובאם הי’ אדם זוכה לתכלית הדיבוק לכל פרטי פרטיו הי’ מדביק את כל העולם כולו וכענין שאמרו ז”ל יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, ומ”מ כל איש לפי ערך דביקותו עושה טובה לכל העולם להתדבק ממטה למעלה, וכמו כן במצות ומעש”ט שעושה האדם ממשיך עליו ועל כל העולם כולו קדושה עליונה ממעלה למטה, וא”כ איפלגי במהות מעלת וצדקת נח אם כוחו כ”כ גדול בסור מרע והי’ מדביק העולם ממטה למעלה, וזה על שם קרבנו נקרא או עיקר כוחו בעשה טוב והמשיך קדושה עליונה ממעלה למטה וזה על שם נחת התבה נקרא, אף שודאי שניהם הי’ בו, וזה בלי זה אי אפשר מ”מ בודאי עיקר מדתו וכוחו הי’ באחד יותר על השני: וויש לומר דכן הוא הענין בשבת עפ”י מה דאיתא בזוה”ק דנח הוא שבת, והנה שבת דליליא הוא שמור נוקבא הבא לעומת שאדם משליך ממנו טרדת המלאכה ועסקי האי עלמא זוכה לעומתו להדבק למעלה בקדושת שבת והוא ממטה למעלה וכענין נח לשם קרבנו נקרא, ושבתא דיממא הוא זכור והוא המשכת קדושה העליונה למטה כידוע למבינים וזהו כענין ע”ש נחת התבה נקרא: זבמשנה עדיות פ’ ב’ משפט דור המבול י”ב חודש, ויש להבין שהרי מעיקרא כתיב ויגוע קודם שכלה החמשים ומאת יום, ומה שייך משפט לגופם אחר הגויעה והמחיי’, ואם לומר שהמשפט הי’ לנפשות אין ראי’ משנת המבול, ומי יימר שכלה משפט נפשתם אחר שנת המבול, ועוד שזהו משפט רשעים בגיהנם י”ב חודש, ועוד שנראה שמשפט רשעים בגיהנם י”ב חודש הוא רק לאותם שמתמרקין בגיהנם כבש”ס שבת כלי ינתנו לכובס, ובי”ב חודש נגמר המירוק ונשארו נקיים וזוכין לעוה”ב, אבל דור המבול שאין להם חלק לעוה”ב ובהכרח שאין להם נקיון עולמית, מה ענין להם לי”ב חודש: חונראה לפרש דהנה ידוע שבדור המבול בא בגלגול נשמות גבוהות מאד שנפלו בקליפות מימי אדה”ר, ואיתא בזוה”ק שעם מי המבול הי’ מלאכי חבלה ומלאכי משחית, ע”כ יש לומר שאותן הנשמות סבלו יסורין ביד מלאכי משחית אלו כל י”ב חודש עד נתמרקו לבוא בגלגול שנית, וזה הי’ מעין משפט הרשעים בגיהנם לזככם ולמרקם: