רַבִּי חָמָא פָּתַח (משלי כה, ד): הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וגו’, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב, מָשָׁל לְאַמְבַּטִּי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם, וְהָיוּ בָהּ שְׁנֵי דְּיוֹסְקוֹסִים נָאִים, כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים נִרְאֵית, כֵּיוָן שֶׁפָּסְקָה וְנִעֵר הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ, נִרְאֵית מְלֶאכֶת דְּיוֹסְקוֹסִים. כָּךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הָעוֹלָם תֹּהוּ וָבֹהוּ, לֹא נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כֵּיוָן שֶׁנֶּעֱקַר תֹּהוּ וָבֹהוּ מִן הָעוֹלָם, נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ. (משלי כה, ד): וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי, נַעֲשׂוּ כֵּלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
בראשית רבה י ב
משל לאמבטי שהיתה מלאה מים
במדרש פ’ יו”ד רב חמא פתח הגו סיגים מכסף וגו’ א”ר אליעזר בשם ר’ יעקב משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והיו בה שני דיוסקוסים נאים כל זמן שהיתה מליאה מים לא היתה מלאכת הדיוסקוסים נראית כיון שפסקה וניער המים מתוכה נראית מלאכת הדיוסקוסים כך כל זמן שהי’ העולם תהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף כלי נעשו כלים הה”ד ויכולו השמים והארץ וכל צבאם: גונראה לפרש דהנה במדרש שהי’ שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקב”ה ואמר די, ובודאי שכל מה שהי’ נמתחין ונתרחקו מהשורש הי’ מתגשמין והולכין, והנה לגודל מעלת השבת שהיא יומא דנשמתא ולאו דגופא, לא הי’ ביכולת עולם הגשם לקבל, והי’ העולם כמו דבר מה שמכסה האבניי מקיפו מכל צד ואין אור השמש יכול להגיע אליו מחמת הכיסוי החוצץ, והטעם שנברא העולם בסדר הזה מפני הצימצום שהי’ נצרך להבריאה, דבלא”ה הי’ מתבטל ממציאותו, ומחמת צימצום אורו ית”ש שלא יופיע, נתהוה כל הבריאה בבחי’ יש ונתגשם והלך ונתהוו בחי’ כחות חיצוניות, וכענין שכ’ והסתרתי פני מהם והי’ לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, וזהו תהו ובהו שהי’ בעולם כאמרם ז”ל תוהו קו ירוק בהו אבנים מפולמת ולא הי’ העולם ראוי לאור קדושת שבת: דאך הנה כתיב וירא ה’ את כל אשר עשה והנה טוב מאוד בסיום גמר הבריאה טרם שקידש היום, ובמדרש והנה טוב מאוד, הנה טוב זה העולם הזה, והנה טוב מאד זה העולם הבא, וכן דורש מהוא”ו של והנה, זה המות, שינה, יצה”ר, מדת יסורין, מדת הפרענות, מלכות הארץ, גיהנום, שבכולן יש בהם טובה היינו שסוף ואחרית דבר יהי’ טוב, ועתיד ה’ לשמיח במעשיו, וע”כ במדרש שאמר הקב”ה עולמי עולמי הלואי תהי’ מעלה חן לפני כל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, והיינו מפני שהקב”ה הי’ צופה ומביט עד סוף כל הדורות ואיך כל הנ”ל מביאה סוף כל סוף לתכלית נכבד, ע”כ העלה תן לפניו, וע”כ במדרש שם הקב”ה הביט בעליונים ובתחתונים ראי’ אחת, העולם הזה והעולם הבא הביט בהם הקב”ה ראי’ אחת, והנה היא היפך מה שהי’ עד אז בצמצום והסתרת פנים, אלא האיר פניו והביט בהעולם וערבה לו, ע”כ נסתלק הצימצום ולא הי’ מתגשם והולך, וזה שאמר לעולמו די ונסתלקו כוחות החיצונים שנתהוו מחמת הצמצום, וזה שנעקר תהו ובהו מן העולם ואז נעשו שמים וארץ כלים לקבל אור קדושת שבת, וזה שאמר המדרש נעשו כלים שנא’ ויכולו, היינו שזה הוא סמיכת ויכולו לוירא וגו’ והנה טוב מאד שמחמת הראי’ זו נעשו כלים לחול עליהם קדושת שבת: הוהנה כדוגמת עולם הגדול כן הוא עולם הקטן זהו האדם שכל ששת ימי המעשה אדם עוסק בגשמיות בטורח המלאכה וטרדת הפרנסה הוא מתגשם והולך, והמניעות רבו כמו רבו, עד שנחשך מאור השכל ונתטמטם הלב, ששני אלה באדם דוגמת השמים והארץ בעולם הגדול, ומחמת תהו ובהו שהוא חשכת עיני השכל וטמטום הלב, אין מלאכת שני דיוסקוסים אלה נראים, ואין האדם ראוי לקבל אור קדושת השבת, אך הנה ידוע שמחצות יום ערב שבת מופיע אור החוזר משבת והוא המעורר את האדם ומגלה את עיניו ולהרגיש כי מתוק האור, וכל המניעות והטורח והטרדות הכל הוא לצורך תכלית נכבד, שלעומת המניעות שאדם דוחה מאליו, ובורח מן הגשמיות זוכה לעומתו בקדושה והוא ממש דוגמת וירא את כל אשר עשה, זה עוקר התהו ובהו משכל ולב האדם עד שנתרגש ונתפעל לקבלת שבת באהבה ורצון בשירות ותשבחות, ועי”כ נעשה האדם מוחו ולבו כלים לקבל אור קדושת שבת וכולם מתעטרין בנשמתין חדתין: