וינח ביום השביעי וינח לעולמו

הדבור הקדוש הרביעי זכור את יום השבת לקדשו. הדבור הזה אחר לא תשא כי הנשבע בשקר הוא מחלל כבודו ותהלתו, ואחר זה זכור את יום השבת לקדשו להודיע כי הוא פועל כל הנמצאים ומאתו נבראו, ומה שהוא יתברך פועל הנמצאים, ודבר זה אינו עצמו מה שהוא פועל זולתו, ומכל שכן הדברות שאחר זה שעוד הם יותר רחוקים מאמתת עצמו כמו כבד לא תרצח ודבר זה מבואר. ואם תאמר ולמה באה ההוראה על שהוא יתברך פועל הכל במה שנח ביום השביעי אדרבא יש לעשות מלאכה כל ששה ימים וזה יהיה הוראה כי הוא יתברך פעל הנמצאים בששת ימים. ואין זה קשיא כי ההוראה היא בשבת להודיע כי הוא יתברך פעל הכל והשלים הכל, וזה כי גם השמים הם פועלים אבל אין מנוח להם, וזה כי אין בפעולתם ההשלמה ומאחר שאין בפעולתם ההשלמה אין כאן שביתה והפסק כי השביתה וההפסק מורה על ההשלמה, אבל השם יתברך כיון ששבת יש בפעולתו ההשלמה, ולפיכך השם יתברך אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו מורה דבר זה שמלאכתו בשלמות ואין עוד חסרון וכיון שאין חסר דבר שייך בזה שביתה. ובאולי אם יתמה האדם איך שייך אצל השם יתברך מנוח והוא לא ייעף ולא ייגע, אמרו במכילתא וינח ביום השביעי וכי יש לפניו יגיעה הלא ידעת אם לא שמעת נותן ליעף כח וגו’ בדבר ה’ שמים נעשו ומה תלמוד לומר וינח ביום השביעי אלא כביכול הכתיב הכתוב מנוחה לעצמו ומה אם מי שאין לפניו יגיעה הכתיב על עצמו שברא עולמו לששת ימים ונח ביום השביעי אדם שכתוב בו אדם לעמל יולד על אכו”כ ע”כ. דע כי כל פועל אשר יפעל בזמן שייך אצלו בסוף פעלו מנוחה, שכיון שהיה עיף ויגע מלפעול הכל בלא זמן והיה צריך זמן אל פעולתו, הנה גם כן כשכלה הפעולה שייך בזה לומר וינח ביום השביעי. אמנם מה שהיה השם יתברך פועל העולם בזמן הוא מצד המקבל, כי איך אפשר שתקבל האדמה הבריאה שלה בעצמה והוצאתה הצמחים כאחד, וסדר הבריאה כך הוא שהארץ תוציא צמחים וכן כל הדברים ולכך היה צריך המשך זמן אל בריאת העולם. וכמו שהזמן אשר היה לבריאה הוא מצד המקבל, כך המנוחה והשביתה גם כן היא מצד המקבל, וכאלו אמר מה שהיה השם יתברך פועל בזמן מפני המקבל שהמקבל עיף ויגע לקבל הכל כאחד ולדבר זה היה הנחה ביום השביעי. וכן אמרו במדרש (בראשית רבה פ”י) וינח ביום השביעי וינח לעולמו ביום השביעי כל זמן שהיו ידי קוניהן ממשמשין בהם היו נמתחין והולכים כיון שנחו ידי קוניהם ניתן להם הנחה, הרי שפירשו וינח ביום השביעי שהיה מניח לעולמו ביום השביעי וזה שהכתיב מנוחה לעצמו כלו’ שהכתיב על עצמו מנוחה מפני המקבל כל שכן המקבל עצמו שהוא בעצמו בעל עמל ויגע שישבות ביום השביעי. וכבר אמרו (שם) וישבות מכל מלאכתו לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל וביגיעה ע”כ. מתחלה אמר שנברא העולם שלא בעמל ושלא ביגיעה ולבסוף אמר שנברא העולם בעמל וביגיעה. אבל הפירוש שמצד השם יתברך לא היה עמל ויגיעה, אבל העמל הזה הוא מצד המקבל שלא היה נברא רק בהמשך זמן בעשרה מאמרות ולפיכך אמר להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה, כי סוף סוף נברא העולם בהמשך זמן ובעשרה מאמרות ולכך הרשעים שמאבדין את העולם עתידין ליתן את הדין. והיינו ששנינו (אבות פרק ה’) בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות וכו’. ופירוש זה כמו שאמרנו כי בודאי מצד הפועל אפשר לו לברא בלא המשך זמן ואם נברא בעשרה מאמרות זהו מצד המקבל כמו שהתבאר ואם כן למה כתב עשרה מאמרות כאלו לא היה ח”ו יכול שיברא אותו רק בעשרה מאמרות ולא הוה ליה למכתב בעשרה מאמרות כיון שהכתוב מזכיר פעל השם יתברך ומצד השם יתברך היה יכול לבראותו במאמר אחד. ומתרץ כי לכך נכתבו אלו עשרה מאמרות להודיע כי סוף סוף העולם מצד המקבל נברא בעשרה מאמרות, ובזה מלמד לך כי הרשעים שמאבדין את העולם עונש גדול יש להם שמאבדין עולם שנברא בעשרה מאמרות ויתן לצדיקים שכר טוב שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות, כי לפי מדרגת ומעלת הדבר שמאבד כך הוא עונשו וכן לפי מדרגת ומעלת הדבר שמקיים כך הוא שכרו, והדבר הזה ברור. ומה שאמר כי ששת ימים עשה ה’ ולא אמר בששת ימים עשה ה’, מפני שהיה משמע כי העולם נברא תוך ששת ימים והזמן של ששת ימים היה עודף על המעשה ובחצי יום כלתה המלאכה, ואם היה כך לא היה יום השביעי מקודש מצד עצמו רק מה שלא היה עוד מלאכה לעשות, ולכך כתיב כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ לומר כי כל ששה ימים היה השם יתברך בורא העולם עד סוף יום ששי, וגם בשבת היה ראוי שיהיה מלאכה אלא שהשם יתב’ רצה לקדש יום השביעי ואם כן יום השביעי מקודש. וכן אמרו ז”ל (אבות פרק ה’) בין השמשות נבראו השדים ולא הספיק לגומרן עד שקדש היום וקדש היום ולא גמרן, שמזה תראה כי קדושת היום היה גורם הפסק המלאכה ולא שהפסק של המלאכה גורם קדושת היום. אמנם מה שראוי ששת ימים למלאכה ויום השביעי ראוי לשביתה מצד עצמו. וזה כי העולם הזה הוא גשמי, וכבר ידוע כי הגשם יש לו חלופי צדדים ששה ועל ידם הגשם שלם והם המעלה והמטה וארבעה צדדין שהם ארבע רוחות הידועים כי אין גשם שלם רק כאשר יש לו ששה צדדין, והצדדים האלו שייכים לגשם כי הגשם הוא בעל רוחק שזהו גדר הגשם שהוא בעל רוחק, ויש עוד גבול נבדל לעצמו והוא האמצעי אשר הוא נבדל לעצמו ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל לא לפנים ולא לאחור רק עומד באמצע, ואין האמצעי הזה מתיחס לגשם כמו ששה צדדים כי הצדדים הששה יש להם רוחק והרוחק הוא גדר הגשם ולכך על ששה הצדדין יאמר שהם צדדין גשמיים אבל האמצעי מפני שאין לו רוחק לא יאמר עליו שהוא גשמי בעצמו ומתיחס אל בלתי גשמי. וכאשר ברא השם יתברך את העולם הגשמי הנה כמו שיש לגשם שש צדדין שהם צדדין גשמיים וכך הוא לבריאת עולם ששה ימים שבו נברא העולם הגשמי, ויום השביעי בו שביתה ולא היה בו הויה וזה כנגד האמצעי שאינו מתיחס לגשם, ודבר זה מבואר. וזהו ענין ששת ימי הויה והשבת שבו היה שביתה בלתי הויה ולכך יום השביעי הוא קודש, כי כבר אמרנו כי הוא כנגד האמצעי שאינו מתיחס לגשמי רק הוא בלתי גשמי והבן הדברים האלו מאד, גם בארנו זה למעלה, והתבאר מה שאמרנו כי יום השביעי ראוי לשביתה מצד עצמו. ומה שאמר הכתוב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו שהוא משמע שהיה מלאכה ביום השביעי. בבראשית רבה (פ’ י’) שאל רבי לרבי ישמעאל בר’ יוסי אפשר שמעת מאביך מהו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אתמהא אמר ליה כזה שהוא מכה בקורנס על הסדן הגביהו מבעוד יום והורידו משתחשך, אמר רשב”י בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקדוש ברוך הוא שהוא יודע עתיו שעותיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה. גניבא ורבנן גניבא אומר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה מה היתה החופה חסר כלה שתכנס לחופה כך מה היה העולם חסר שבת. ורבנן אמרי משל למלך שעשה לו טבעת מה היה הטבעת חסר חותם כך מה היה העולם חסר שבת ע”כ. החכמים האלו בארו מה שכתב ויכל אלקים ביום השביעי לדעת ר’ יוסי לא היה בשבת הויה שיש בה תנועה לטעם אשר אמרנו כי ההויה שיש בה תנועה הוא לגשם, אבל קבלת הצורה שהיא הויה בלי תנועה כי אין בקבלת הצורה התנועה כי ההויה פתאומית ואין בזה הויה שכל הויה בזמן, ולכך אף שכלה מלאכתו ביום השביעי אין זה מלאכה כלל רק שתלה הצורה במקבל ודבר זה ידוע. ולכך מדמה למי שמכה בקורנס שמגביה אותו מבעוד יום, ור”ל כי התנועה של ההויה שהוא הכנה לקבל הצורה היה מבעוד יום ולא היה תנועה בשבת, וירידת הקורנס משתחשך, ור”ל כי קבלת הצורה שהוא השלמת הויה היה משתחשך, ודבר זה לא נקרא מלאכה כי אין כאן מלאכה שיש בו תנועה ואדרבה דבר זה קנין השלמות ומנוחה. וזהו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה כי קבלת הצורה היא בשבת וזהו הורדת הקורנס נקרא שאין צריך לירידת הקורנס פועל אבל הוא יורד מעצמו, וכך קבלת הצורה אין צריך לזה הויה זמנית ולא נקרא זה מלאכה כי המלאכה היא תנועה והתנועה היא לגשם, והשלמת העולם בכללו שהיה קונה צורתו אינו בזמן כלל ועל זה נאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, והבן הדברים האלו כי הם עמוקים מאד. וכן הוא דעת ר’ ישמעאל בר’ יוסי. והראב”ע היה מתמיה על קושיא זאת שאמר כי כלוי המעשה אינו מעשה וכאלו אמר ביום השביעי לא עשה מעשה, ודבר זה הבאי כי על בלתי עשיית מעשה לא יתכן לומר ויכל אלקים לשון פעל כי הכלוי אינה מפעולת פועל. ורשב”י פירש כי מה שאמר ויכל אלקים מלאכתו ביום השביעי, היינו בתחלת יום השביעי כי הב’ אינה משמשת תוך יום השביעי רק הוא כמו והנוגע בבשר שאין פירושו בתוכו ובא ללמדך שהיתה המלאכה עד התחלת יום השביעי שאילו כתיב ויכל אלקים מלאכתו ביום הששי הייתי אומר שכלה מלאכתו קודם גמר הששי, ולא יתכן זה רק היה המלאכה כל יום הששי והזמן הוא מדובק ורגע שהוא סוף יום הששי הוא התחלת יום השביעי כי אין הזמן מחובר מעתות רק הזמן הוא מדובק, ולפיכך שייך לומר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אחר שאי אפשר לך לומר שהזמן הוא מחולק רק הזמן הוא אחד וסוף הזמן של יום הששי הוא התחלת יום השביעי, וגם זה דבר עמוק מאד מאד. אמנם דעת גניבא ורבנן יש לך להבין מאד כי לדעת שניהם השבת עצמו הוא גמר מלאכה, ועל זה נאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. וזה כי אף אם לא היה המלאכה ביום השבת מכל מקום השבת הוא השלמת העולם, וזה כי השבת קראו חכמים בלשונם כלה כמו שאמרו בבבא קמא (ל”ב ע”ב) בואי כלה, ומה ענין כלה לשבת, אבל העולם הזה על ידי שבת יש לעולם חבור בו יתברך כי שאר ימים אינם מקודשים כמו השבת ומפני שהוא זמן קדוש יש לעולם חבור על ידו בו יתברך, ולכך נקרא השבת כלה שהיא עומדת להתחבר בבעלה וזהו השלמת העולם בודאי. ולכך מדמה דבר זה למלך שעשה חופה וציירה וכיירה והיה חסר כלה שתכנס לחופה להתחבר בבעלה, כך מה היה לעולם חסר שבת שהשבת הוא החבור בו יתברך. וזהו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, כי מלאכתו שהוא העולם כלה ביום השבת שקנה החבור הקדוש והדבוק העליון וזהו גמר מלאכת העולם. ורבנן גם כן הם אומרים כי השבת משלים העולם ולפיכך שייך לומר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, ומדמה השבת כמו החותם אל הטבעת, שכבר נגמר הטבעת אבל עדיין חסר חותם, שהחותם עם שאינו מענין הטבעת שהרי אפשר שיהיה הטבעת בלא חותם, מכל מקום החותם הוא שייך לטבעת במה שראוי שיהיה לכל טבעת חותם עמו, וכך כאשר כלה גוף העולם בששה ימים חסר העולם שבת שהוא קנין מעלה עליונה אלקית שהשבת קונה בעולם מעלה אלקית ביותר וזה היה קונה בשבת. והחלוק שיש בין גניבא לרבנן הוא זה, כי לדעת גניבא ראוי שיהיה השבת דומה לכלה כי הכלה יש לה חבור לבעלה וכן השבת יש לה חבור אל השם יתברך, ולדעת רבנן יש לדמות השבת לחותם שהוא השלמת הטבעת וכן השבת הוא השלמת העולם. אמנם כאשר עוד תבין דברי חכמה עמוקה תדע להבין דעת גניבא ודעת רבנן, דע כי השבת קראו חכמים בשם כלה וקראו אותו גם כן בשם מלכה וכמו שאמרו ז”ל (שם) בואי שבת כלה מלכתא. וזה כי השבת יש בה שתי בחינות, האחת שהיום מבורך מצד עצמו ולכך נקרא כלה שהכלה יש לה ברכה, והבחינה השנית שהשבת מקודש נבדל משאר הימים ודבר זה מדרגה בפני עצמו מה שהוא מקודש נבדל משאר ימי החול, ולכך נקרא מלכתא שהמלכתא היא נבדלת משאר בני אדם, שזה הוא ענין המלך שהוא נבדל משאר בני אדם ואינו נכלל עמהם. וכנגד אלו ב’ הדברים אמר הכ’ ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו קרא אותו שהוא מבורך ושהוא מקודש, וכנגד אלו שתי שמות זכר כל אחד ואחד מן החכמים האלו דבר אחד, גניבא אומר משל למלך שעשה חופה מה היה העולם חסר שבת, קרא השבת כלה לטעם אשר אמרנו כי היום מבורך בעצמו, ודבר זה הוא שלמות העולם והרי הכלה טעונה ברכה ואיך לא יאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, כי היום הזה שהוא מוכן שיקנה העולם המעלה העליונה שהיום הוא מבורך ומעלה זאת קנה העולם ביום השבת. ולכך מדמה גניבא דבר זה למלך שעשה חופה וציירה וכיירה מה היה עולם חסר וכו’, כי עיקר החופה הוא הברכה כמו שאמרו (כלה פ”א) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ורבנן אמרו משל למלך וכו’, וזה כנגד המדרגה השנית שהשבת נבדל משאר ימים במה שהיום הזה הוא קדוש, וכנגד הקדושה שיש ביום הזה נקרא השבת מלכתא כי המלך נמשח בשמן הקדש, ולכך מדמה השבת לטבעת שיש בו חותם שהחותם עם שהחותם הוא עם הטבעת הוא נבדל מן הטבעת כך השבת נבדל משאר ימים והוא קדוש, וידוע כי הדבר שהוא נבדל הוא צורה בלבד, ולפיכך נמשלו ימי החול אל הטבעת שהוא גוף כך ימי החול שהם ימי המעשה הם גשמיים והשבת אל החותם שיש בו צורה והצורה נבדלת מן החומר, ולכך על ידי השבת יש בעולם קדושה נבדלת לכך ביום השבת נגמר העולם כאשר קנה הצורה, והדברים האלו הם ברורים ויקרים ואין לבאר יותר: