דָּבָר אַחֵר, לָמָּה בֵּרְכוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי דוֹסְתָּאי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. רַבֶּרֶכְיָה וְרַבִּי דוֹסְתָּאי אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, חַד בְּשַׁבַּתָּא, תְּרֵי, תְּלָתָא, אַרְבַּעְתָּא, חַמְשָׁא, עֲרוּבְתָּא, שַׁבַּתָּא לֵית לָהּ בֶּן זוּג. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁאֵינוֹ נִדְחֶה, יוֹם טוֹב נִדְחֶה, יוֹם הַכִּפּוּרִים נִדְחֶה, שַׁבָּת אֵינָהּ נִדְחֵית. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְכֻלָּן יֵשׁ בֶּן זוּג, וְלִי אֵין בֶּן זוּג. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ. וְכֵיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִכְרוּ הַדָּבָר שֶׁאָמַרְתִּי לְשַׁבָּת, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ, הַיְנוּ דִּבּוּר (שמות כ, ח): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְשׁוֹ.
בראשית רבה יא ח
לכל נתת בן זוג
ובמדרש עוד (ב”ר יא, ח), למה ברכו, רבי דוסתאי, ורבי שמואל בר נחמן; רבי דוסתאי אומר, שאין לו זוג. חד בשבאי תרי בשבאי, תלתא ארבעתא, חמשתאי ערובתאי, שבתאי לית ליה זוג. רבי שמואל אומר שאינו נדחה. תני רבי שמעון בר יוחאי אומר, אמרה שבת לפני הקב”ה, לכל נתת בן זוג, ולי לא נתת בן זוג. אמר לה הקב”ה, כנסת ישראל יהיה בך זוגך. כיון שעמדו ישראל על הר סיני, אמר הקב”ה, זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל יהיה בן זוגך. היינו דכתיב (שמות כ, ח) “זכור את יום השבת לקדשו”, עד כאן. כזביאור דבר זה, לדעת רבי דוסתאי ראוי השבת לברכה, במה שאין לו זוג. כי הדבר שיש לו זוג, הרי הוא חלק דבר, ודבר שהוא חלק אין בו* ברכה, רק כאשר הוא הכל. ולפיכך השבת ראוי לברכה. ולדעת רבי שמואל בר נחמן, שאינו נדחה. והוא דבר נפלא ועמוק מאד מה שאינו נדחה. כי יום זה אין צריך לקדש אותו, לא כמו שאר המועדים שבית דין מקדשין אותן, ולכך הם נדחים. אבל השבת הוא קדוש בעצמו, ולפיכך אינו נדחה. וזהו ברכתו, שאין צריך לקבל קדושתו על ידי בית דין, כי הוא קדוש בעצמו. וכל דבר שאין צריך לקבל, הוא מבורך בעצמו, והבן זה מאד.