אֵיזֶה הוּא תָם, וְאֵיזֶה הוּא מוּעָד. מוּעָד, כֹּל שֶׁהֵעִידוּ בוֹ שְׁלשָׁה יָמִים. וְתָם, מִשֶּׁיַּחֲזֹר בּוֹ שְׁלשָׁה יָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מוּעָד, שֶׁהֵעִידוּ בוֹ שָׁלשׁ פְּעָמִים. וְתָם, כֹּל שֶׁיְּהוּ הַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ:
משנה בבא קמא ב ד
עד מתי שורו מועד?
בפנימיות העניין, מדובר בתהליך חזרה בתשובה, והמחלוקת המובאת כאן היא בעקרונות החזרה. לרבי יהודה, חזרה בתשובה היא מצב שהאדם מתרחק מן הרע, שם לעצמו גבולות ולא מגיע יותר למצבים שעלולים להפיל אותו. במצבים ובדרגות מסוימים, החוכמה אינה לעמוד מול היצר, אלא לא להגיע למצב של התמודדות מולו כלל. אבל כמו שאומר הרמב”ם בהלכות תשובה :תשובתו מתקבלת כאשר ה’ יעיד עליו שיהיה באותו מצב ולא יחטא. לרבי מאיר, תשובה חייבת להיות ברובד היותר עליון שלה. להיות בעל יכולת של ‘לשחק’ עם היצר, כלומר שהאדם ביטל לגמרי את יצרו, ‘תינוקות משמשין בו ואינו נוגח’. מצב זה מתואר בדברי בעל התניא כצדיק גמור שכביכול הרג את יצרו ואינו מתמודד איתו יותר. זאת לעומת המצב שרבי יהודה מדבר עליו, שהאדם מתואר כבינוני שאינו נופל, אך יצרו עדיין מפתה אותו ,והוא רק מצליח לא ליפול. האם התשובה היא תשובה מיראה שזדונות נעשו לו כשגגות, או תשובה מאהבה שזדונות נהפכו לו לזכויות? זהו ההבדל בין רבי יהודה לרבי מאיר: לדעת רבי יהודה מדובר בתשובה מיראה שזדונות נעשו לו כשגגות, ולרבי מאיר מדובר על תשובה מאהבה שזדונות נהפכים לזכויות (עיין רבי צדוק הכהן על תשובה שמבאר את העניין).