ברכה סמויה מן העין

הגמרא במסכת תענית קובעת שאין הברכה שורה לא על דבר השקול ולא על דבר המנוי ולא על דבר המדוד. להיפך, הגמרא מסבירה שאין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. השאלה היא מדוע? העניין פשוט: העין היא צמצום. האדם מסתכל על המציאות בעיניו המצמצמות. אך האמת היא שאין סוף ה’ מתגלה במציאות, בכל דבר, הוא מהווה את המציאות, הוא מחיה כל דבר, “המחדש בטובו בכל יום תמיד”. אבל לעיני האדם – הכול נראה לו מחולק ומפורד, מצומצם לחלקים רבים ולא מאוחדים. התורה מצווה לפקוד ולמנות עם ישראל רק בתנאי אחד: לשם הקמת המשכן וקורבנות ציבור. איך? על ידי מחצית השקל דווקא. בספר שמואל, ה’ “מסית” את דוד המלך למנות את העם, והעם ניגף באופן משמעותי, עד קניית מקום מזבח ה’ על ידי דוד. מה ההבדל? למה דרך מחצית השקל מותר, וסתם אסור? שוב, עניין המניין, הראייה היא המצמצמת. אין לספור היכן שאין סוף ה’ מתגלה במציאות ולהיגרר לראייה חלקית. כנסת ישראל, שהיא השכינה, מגלה את ה’ במלוא תפארתה! אסור לספור ולצמצם את נשמת ישראל! אלא אם כן לא נופלים למספר, לצמצום, אלא מתחברים לנשמת ישראל. איך? על ידי מחצית השקל: כל אחד הוא חצי, מבין שהוא רק פן חלקי בגילוי אין סופי של עם ישראל, והספירה עצמה נועדה למטרה עליונה של השראת שכינה “במקום אשר יבחר ה'”, מקום שמגלה את ה’ בעולם באופן גלוי, מקום שהוא מעל המידה, המקום והזמן. רק באופן כזה אפשר למנות את ישראל. עכשיו מובן שהברכה, שהיא אין סופית, “ברכת ה’ היא תעשיר”, מופיעה דווקא במקום שהעין האנושית המצומצמת אינה שולטת. את עונש הראייה המחלקת והמפלגת אנו מוצאים בפרשת דין הצרעת. כידוע, המצורע מקבל צרעת על אשר דיבר לשון הרע, דברים הגורמים לחילוק ופירוד בעם ישראל. הצרעת באה להחזיר את האדם המפריד והמחלק לחיבור פנימי לנשמת ישראל השוכנת בקרבו על ידי בידוד – “מחוץ למחנה מושבו”, ולהבין שאסור להפריד את נשמת ישראל. שנזכה לגלות את האין סוף שבתוך הסוף.