הדר בחצר חבירו שלא מדעתו האם מעלה לו שכר או לא?

{מיכאל תואתי} במחלוקת ובהכרעת ההלכה – שהדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו מעלה לו שכר, נראה שיש עניין חינוכי עקרוני שחז”ל מלמדים אותנו. יש עניין להשתמש בנכסים של האדם, ולא שיישארו ללא שימוש או נוכחות. אין עניין לצבור נכסים ‘סתם’, אלא לשם שימוש. לכן חז”ל פוסקים שמי שייהנה מהם – פטור, כי הם נועדו לשימוש והנאה! יתרה מזאת, אפשר לבאר שחז”ל מרמזים לסוגיית ארץ ישראל – כאשר בזמן הגלות הגויים משתמשים בארץ ומשתלטים עליה, האם הם חייבים על השימוש שלהם או פטורים? הגמרא משווה את העניין בחלק מהסוגיה לדין הֶקדש, ששם: “אמר רבה: הקדש שלא מדעת, כהדיוט מדעת דמי”, כלומר אין מציאות של הנאה מהקדש ללא ‘דעת’ ה’, ולכן הגויים חייבים בכל מקרה, כי ארץ ישראל אינה סתם שטח, אלא היא קדושה מכל הארצות. אומנם, במקרה של ארץ ישראל, עם ישראל לרוב לא מיחה על השתלטות הארץ על ידי הגויים, אך לא מפני שלא רצה, אלא שלא יכול. יתרה מזאת, עם ישראל הוגלה מארצו בכוח ומדעת, וברור שהיה זה חיסרון גדול לעם ישראל בכך שלא התיישב בה, ולכן מדובר בדין – “זה נהנה וזה חסר”, והגויים חייבים לשלם על כל הזמן שהתיישבו בה.