וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן (בראשית יח, ג), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן אָמַר זֶה מִיכָאֵל. (בראשית יח, ד): יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי סִימָאי אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אַתָּה אָמַרְתָּ יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וּבַיִּשּׁוּב וּלְעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כא, יז): אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בְּאֶרֶץ כְּנַעַן מִנְיַן, (דברים ח, ז): אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (זכריה יד, ח): בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְרוּשָׁלָיִם. אַתָּה אָמַרְתָּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר, וּבַיִּשּׁוּב, וְלֶעָתִיד לָבוֹא. בַּמִּדְבָּר מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ט): וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם. בַּיִּשּׁוּב מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, טז): רַחֲצוּ הִזַּכּוּ. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה’ אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן. אַתָּה אָמַרְתָּ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וכו’, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, לט): פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן (ויקרא כג, מב): בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ו): וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב, אַתָּה אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו’, (שמות טז, ד): וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (תהלים עב, טז): יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ז): וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו’ (במדבר יא, לא): וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה’ וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַיִן (במדבר לב, א): וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז, כא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ וגו’. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו’ (שמות יג, כא): וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ב, יג): עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם.
בראשית רבה מח י
אתה אמרת והשענו תחת העץ
בב”ר (פרשה מ”ח) אתה [אברהם] אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורע לבניך וכו’ בארץ מנין בסוכות תשבו שבעת ימים, נראה לפרש דהנה בזוה”ק ח”א (ק”ב:) ורזא בגין קב”ה קא אמר דאיהו אילנא דחיי לכלא ובג”כ והשענו תחת העץ ולא תחת ע”ז ות”ח כד חב אדם בעץ הדטו”ר חב דכתיב ומעץ הדעת וגו’ ואיהו בי’ חב וגרם מותא לעלמא מה כתיב ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו’ וכד אתא אברהם באילנא אחרא אתקין עלמא דהוא אילנא דחיי וכו’, ויש לדקדק בדברי הזוה”ק למה הביא הא דפן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, דלכאורה הוא ללא צורך לענין הדרוש: כאוי”ל דהפירוש הוא דהא דכתיב ועתה פן ישלח ידו וגו’, משמע דרק עתה אחר שאכל מעץ הדטו”ר נאסר בעץ החיים ולא מקדמת דנא, והטעם דאכילת עץ החיים היא מעלה גדולה, ואחר שאכל מעץ הדטו”ר שוב אינו ראוי לו, וכמו זר דאסור בתרומה שמקלקל את התרומה ואת עצמו, וכמו טמא שאכל את הקודש או נכנס למקדש דמחוייב כרת, והנה מדתו של אברהם היתה לקרב את כל באי עולם תחת כנפי השכינה, ומצד הסברא הי’ לו תחילה למשוך אותם מסטרא דמסאבא ואח”כ להכניסם תחת כנפי השכינה, וכאמרם ז”ל בפסח משכו ידיכם מע”ז וקחו לכם צאן של מצוה, שבאם לא משכו ידיהם מע”ז תחילה לא היו רשאין ליקח הצאן של מצוה, לבל יהיו כטמא שאכל את הקודש או נכנס למקדש: כבאך באברהם מצינו שתחילה אמר להם והשענו תחת העץ, דפירש הזוה”ק דאיהו אילנא דחיי, ומשמע בזוהר שם דכך הי’ דרכו בכל אותן שהכניס לביתו, ובמדרש (פרשה מ”ט) אברהם הי’ מקבל את העוברים ואת השבים משהיו אוכלין ושותין אמר להם ברכו וכו’ ברוך א’ עולם שאוכלין משלו אי מקבל עליו מוטב ואם לאו וכו’, א”כ הרי אברהם הכניסם תחילה תחת אילנא דחיי, בעוד שלא ידע אם יקבלו עליהם לומר בסוף אל עולם וגו’, והי’ כעין מאכיל לטמא את הקודש בחושבו שאח”כ יטהר, וכמו אכילת אדה”ר מעץ החיים אחר שאכל מעץ הדטו”ר, אבל אברהם בהיות כל מגמתו לקרב רחוקים תחת כנפי השכינה, לא השגיח על כל אלה, והאהבה דחקתו להכניס א”ע בסכנת מכניס את הטמא לקודש, כי מצא את דרך זה נכון לפניו ביותר לקרב רחוקים ויהי מה, והי’ כעין עבירה לשמה, וע”כ הי’ זה תיקון על חטא אדה”ר שבשביל זה נאסר בעץ החיים, וזהו שבזוה”ק דאברהם באילנא אחרא אתקין עלמא דהוא אילנא דחיי, היינו שתחילת התיקון הי’ ע”י עץ החיים, היפוך מה שנאסר עץ החיים לאדה”ר: כגומעתה י”ל שבשביל זה זיכה לבניו אחריו מצוות סוכה שהיא כעין הביאני המלך חדריו, והיינו שהשי”ת מכניס את ישראל לסוכה שהיא כולה שמות הקדושים, וחל שם שמים על הסוכה, ומשרה שם את האושפיזין קדישין, אף שעדיין לאו כולם ראוים לכך, אלא שעל ידי קירוב זה יכניס בלבבם אהבה ודביקות ויזכו לתשובה ואהבה, מקביל למעשה אברהם שתחילה השענם תחת העץ כנ”ל, וזהו שהביא המדרש קרא דבסוכות תשבו דפירש בזוה”ק דקאי על האשפיזין, דכשם שהוא תחילה השענם תחת העץ כן ישראל תחילה זוכין להאושפיזין: כדוי”ל שזה ענין סוכה ולולב עפ”י דברי המדרש שד’ מינים רומזים לד’ ראשי אברים שבאדם, והיינו שהאדם מאסף כל כחותיו ועושה אותם אגודה אחת ומשעבדם לשמים, ולפי הסדר הי’ ראוי להתחיל מצוות לולב מקודם מצוות הסוכה, אבל ישראל זכו בזכות אברהם שהביאם המלך חדריו מקודם, וזהו שמצות סוכה מתחילה מבערב ולולב מצפרא: כהובזה יומתק לשון המדרש בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון, ובילקוט מסיים בה שנא’ אני ראשון ואני אחרון ופורע לכם מן הראשון זה עשו ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח ובונה לכם ראשון זה בהמ”ק, והלשון אני נגלה לכם כו’ לכאורה בלתי מובן, וכך הי’ לו לומר נגלה לכם אני שנקרא ראשון, אך לפי דרכינו הנ”ל הפירוש כפשוטו שאף שיהיו בלתי ראוים ובלתי מוכנים להגאולה אני אהי’ המתחיל לבוא ולגאול אתכם בראשונה, וא”כ הלשון מדוקדק שלא תהיו אתם ראשונים לעורר את הגאולה אלא אני נגלה לכם ראשון, וכ”ז בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, שישראל נעשו ראוים אחר התקרבות, לולב אחר הסוכה: כואך עשו טבעו ומדתו היא להיפוך שהרי היו בו נשמות גבוהות מאד ולא הועילו לו, ואדרבה השיג מזה גיאות ומצא א”ע במעלה יתירה עד שנדמה לו שיעק”א צריך להכנע לו, וע”כ אני פורע לכם מן הראשון זה עשו, ומביא לכם את מלך המשיח שנקרא ראשון, שהוא יפיח אור הקדושה בישראל בראשונה עוד טרם יהיו ראוים כדי שע”י כן יעשו ראוים, וכן אני בונה לכם ראשון, והיינו עפ”י הירושלמי שבנין בהמ”ק יהי’ קודם קיבוץ גליות כמ”ש בונה ירושלים ה’ ואח”כ את נדחי ישראל יכנס, אף שלפי הסדר צריך להיות קיבוץ גליות מקודם וכמ”ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ואח”כ מכון לשבתך פעלת ה’ מקדש ה’ כוננו ידיך: