וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן (בראשית יח, ג), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן אָמַר זֶה מִיכָאֵל. (בראשית יח, ד): יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי סִימָאי אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אַתָּה אָמַרְתָּ יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וּבַיִּשּׁוּב וּלְעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כא, יז): אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בְּאֶרֶץ כְּנַעַן מִנְיַן, (דברים ח, ז): אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (זכריה יד, ח): בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְרוּשָׁלָיִם. אַתָּה אָמַרְתָּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר, וּבַיִּשּׁוּב, וְלֶעָתִיד לָבוֹא. בַּמִּדְבָּר מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ט): וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם. בַּיִּשּׁוּב מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, טז): רַחֲצוּ הִזַּכּוּ. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה’ אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן. אַתָּה אָמַרְתָּ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וכו’, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, לט): פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן (ויקרא כג, מב): בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ו): וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב, אַתָּה אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו’, (שמות טז, ד): וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (תהלים עב, טז): יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ז): וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו’ (במדבר יא, לא): וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה’ וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַיִן (במדבר לב, א): וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז, כא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ וגו’. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו’ (שמות יג, כא): וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ב, יג): עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם.
בראשית רבה מח י
בזכות והשענו תחת העץ זכו לסוכה
והנה במדרש דבזכות והשענו תחת העץ זכו ישראל למצות סוכה, ומשמע דסוכה נמי כה”ג היא שמהפכת את כל חלקי הרע שבאדם לטוב, והענין יש לומר דמצוות סוכה שהיא כוללת כל חלקי האדם שכל איבריו אפי’ הפחותים נכללים בסוכה, ואפי’ בעת השינה שלא נשאר באדם אלא קיסטא דחיותא, א”כ אף הפסולת שבאדם פושטת צורה ולובשת צורה אחרת, ומהפך הכל לטוב וכענין והשענו תחת העץ, ויש לומר דאפי’ עבירות שעדיין לא נתכפרו לגמרי, מ”מ כיוון דאינתקא למצותי’ איננו עוד נחשב כמין פסולת הגיהנם, וע”כ ניצול מדינה של גיהנם: טזויש לומר עוד לדברי רז”ל אין גיהנם לעת”ל אלא הקב”ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, והיינו שהשמש בעצמה אין לה פסולת אלא מחמת הנרתיק שלה פעמים שמלהטת טובים ורעים, אבל כשמוציאה מנרתיקה נשארה בעצם טהרתה, וע”כ צדיקים מתרפאין בה, ושוב אינה סובלת את הרשעים וע”כ רשעים נידונין בה, והוא כדמיון טרוטי עינים המסתכלין בשמש שמסמא את עיניהם, אבל זה שמחמת מצוות סוכה אינתק למצוותי’ שוב יכול לסבול את טהרת השמש וממילא נתרפא בה: