תמים היה בדורותיו

הנה בנח כתיב תמים הי’ בדורותיו ובאברהם אחר כל הנסיונות כתיב בי’ התהלך לפני והי’ תמים משמע שעדיין לא הי’ תמים, והרי נח שלא הגיע למעלתו, כי אלו הי’ בדורו של אברהם לא הי’ נחשב לכלום, ומ”מ נקרא תמים ולמה לא נקרא אברהם תמים, ובפשיטות יש לומר לפי דברי המדרש שנח נולד מהול, אבל עוד לאלקי מילין, דהנה בזוה”ק דנח הוא שבת, ויש להבין דהנה אמרו ז”ל ג’ מועדים כנגד ג’ אבות ור”ח כנגד דוד כמו שרמזו בש”ס שלח לי’ סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וידוע דכל המועדים מקבלין הקדושה משבת, וא”כ לכאורה נראה שנח גדול מהאבות ומדוד המלך כמו ששבת גדול מיו”ט ור”ח, והרי אמרו אלו הי’ בדורו של אברהם לא הי’ נחשב לכלום, אך נראה דהנה שבת קביעא וקיימא ויו”ט בי דינא מקדשין לי’, וע”כ מצות שבת מדאורייתא הוא שביתה ממלאכה שהוא שב ואל תעשה ששבת בא מאליו והוא קביעא וקיימא אלא שצריך לשמור הקדושה שניתן לו, שלא יחולל ע”י מלאכה, אבל יו”ט בי דינא מקדשין לי’ היינו שישראל עצמם מושכין הקדושה, ובדמיון זה הי’ ההפרש שבין נח להאבות שנח הי’ לו הקדושה מתולדתו, וכל עבודתו הי’ רק לשמור עצמו שלא יפגמוהו בני דורו, וע”כ כתיב בי’ תמים הי’ לשון עבר שמעולם הי’ תמים ואינו מפרי מעשיו כלל, והרבותא שלו וכל עבודתו ועשייתו הי’ במה שהתאמץ שלא ימשכוהו בני דורו, אבל אברהם כל מה שהי’ לו הי’ הכל מפרי מעשיו, שהרי תולדתו הי’ מן תרח שבא על אשתו בימי נדתה כבכתבי האר”י ז”ל, אלא שהוא בעבודתו משך עליו קדושה עליונה מאד, וכבמדרש אשרי תבחר ותקרב אשרי מי שבחרו הקב”ה ולא קרבו ומי הוא שבחרו ולא קרבו זה אברהם אלא הוא קירב את עצמו והוא ממש כמו יו”ט דבי דינא מקדשין לי’, ובכן יובן שמה שאיתא בזוה”ק שנח הוא שבת לא מפאת מהות הקדושה שהוא גדולה מכולם אלא באיכות שהקדושה שבא לו הוא ממילא שלא ע”י המשכת מעשיו אלא כמו שבת דקביעא וקיימא, אבל האבות אף שבמהות הקדושה הי’ שלהם גדול משלו מ”מ באיכות דומה ליו”ט שהם בעצמם משכו עליהם את הקדושה, וע”כ יובן מה דכתיב בי’ התהלך לפני והי’ תמים לשון ציווי שהוא בעצמו יעשה זה שיהי’ תמים בענין המשכת קדושה עליו שנרמז בתיבות התהלך לפני היינו שהמשכת קדושה יהי’ בלי חסרון: גואולי שזה עצמו הוא היש דורשים לגנאי בדורותיו אלו הי’ בדורו של אברהם לא הי’ נחשב לכלום היינו משום מה דסמוך לי’ את אלקים התהלך נח דאברהם הי’ מתחזק בצדקו מאליו ונח הי’ צריך סעד לתמכו, היינו הקדושה שהי’ לו מתולדתו, והארה אלקית קדום, אבל אברהם צדקתו משכה ההארה אלקית וזה הפירוש מתחזק בצדקו מאליו, וזהו הגנאי שבנח שלא הי’ כוחו יפה להמשיך מעצמו קדושה: דולפי האמור יובן מה דבמדרש חשיב שבעה צדיקים שהורידו את השכינה מרקיע לרקיע עד לארץ וקא חשיב מאברהם ואילך ולמה לא קא חשיב נמי נח, ולהנ”ל יובן שנח לא הי’ כוחו יפה למשוך קדושה מלמעלה רק לשמור כנ”ל וכמו שמירת שבת ע”כ לא הי’ לו חלק בענין הורדת השכינה למטה: הולפי”ז יש לפרש הא דאיתא בש”ס זבחים דבעי למילף תדיר ומקודש תדיר קודם מהא דמוספי שבת קודם למוספי ר”ח אע”ג דר”ח קדושי, וכבר תמה בזה כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה איך יתכן לומר דר”ח קדיש משבת הלוא כל קדושת הזמנים נמשכין משבת ואיך יאמר דר”ח קדיש משבת, ועוד הרי ממקומו הוא מוכרע דשבת אסור בעשיית מלאכה מחמת קדושת היום כמ”ש ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם ובר”ח מותר בעשיית מלאכה ותירץ בכמה אנפי, ובעניותנו כבר אמרנו נמי כמה ישובים לזה, ולפי דרכנו יש לומר עוד דהנה קרבן שבת הוא מיעוט נגד קרבן ר”ח שבשבת הוא רק שני כבשים ובר”ח י”א בהמות, והטעם יש לומר בפשיטות משום דשבת קבוע וקיימא ואין צריכין להרבה קרבנות, כי כל הקרבנות הם רק לשמירת הקדושה שלא נהי’ כשוטה המאבד מה שנותנים לו, אבל ר”ח הקרבנות מועילים להמשיך הקדושה ע”כ הם מרובים וע”כ שפיר קאמר הש”ס דר”ח קדישי דבענין הקרבנות קרבן ר”ח שהוא להמשיך קדושה וקרבן שבת שהוא רק לשמור בודאי המשכת קדושה הוא יותר רבותא מהשמירה לבדה, וכענין ההפרש שבין נח להאבות כנ”ל: